Saloona

»

אחרי המקלחת עמדתי דקות ארוכות מול הארון ולא הצלחתי לגבש החלטה מה ללבוש. פגישה ראשונה היא כמו בליינד דייט ורושם ראשוני יכול לחרוץ גורלות. בעוד זמן קצר אני עומדת לפגוש קבוצת נשים זרות שעומדות לצאת, כמוני, למסע הג’יפים בנפאל באוקטובר הקרוב. אני לא מכירה אותן והן לא אותי. טוב, כמובן זה לא מדויק. שנים רבות שאני מופיעה בטלוויזיה גם אם יש מישהי שלא מכירה אותי ממש היא בטח נתקלה איפה שהוא בפרצוף שלי. יש להן יתרון עליי.

אז מה לובשים? משהו ספורטיבי ונונשלנטי כיאה לפעילות ההרפתקנית שלנו? או להשקיע באיפור ושמלה מחטבת כצפוי מבחורה שהמראה שלה הוא חלק בלתי נפרד מעבודתה? המרק שחיכה לי בחוץ הכריע את הכף ושמתי שמלה קצרה וקלילה שתנסה לעזור לי לעבור את הדרך מהמזגן שבאוטו ועד לחדר הממוזג מבלי להתאדות תוך כדי. הזמן מול הארון עשה את שלו ואיחרתי בעשר דקות לפגישה שכבר החלה בלעדי. כשבע נשים ישבו כבר בפנים, מול סוזי ממארגנות המסע וסיגל המדריכה.

פגישת הכרות, אמרתי לעצמי, מה כבר יכול להיות? כל אחת תציג את עצמה, נשמע כמה דברי הסבר על הדרך והימים בנפאל, קפה ועוגיות ונפרד עד לפעם הבאה. פגישה כזו, למסע של גברים, חשבתי לעצמי, הייתה בוודאי מתחילה בדברי הסבר תמציתיים של איזה יונתן מ"פ בצנחנים, שיחלק את הפגישה לשלושה חלקים, קצת בדיחות קרש על מילואים ונשים ולחיצות ידיים חזקות. אנחנו, לעומת זאת, התחלנו בתרגילי יוגה ונשימה על השטיח (זה הזמן לקלל את השמלה הקצרצרה שלא הותירה הרבה מקום לדמיון לגבי זהות ויצרן תחתוני) וכך אחרי שנשמתי לכתף ולשחלה, פיזרנו תמונות על השטיח וכל אחת נתבקשה לבחור שלוש מהן שמייצגות את התכונה הבולטת ביותר שלה, את החשש מפני המסע ואת זו שמסמלת מה יהיה הצלחה מבחינתה. נשמע לא קשור לפעילות האתגרית שאנחנו עומדות לעבור בקרוב אבל זה עשה את שלו ומדהים היה, איך הצלחנו לצור אינטימיות וסקרנות במהירות ובקלות כה רבה. כנראה שזה חלק ממה שנקרא תכונה נשית אופיינית ואין לי ספק שזהו רק קצה קצהו של קרחון שילך ויתהווה במהלך הימים האינטנסיביים והמופלאים שמחכים לנו שם.

האתגר

האתגר הוא משולש. פיזי, חברתי ואישי. החלק הפיזי כאמור, נהיגה בדרכים לא פשוטות, ניווט וטרקים. האתגר החברתי, מסתבר ממי שכבר לקחה חלק במסעות דומים, עלול להגיע לשיאו בישיבה הממושכת בג’יפ עם ארבע נשים, שלעיתים מאד שונות אחת מהשנייה ומהעמידה בזמנים בתנאי לחץ. והאישי, שלך לבד בארץ רחוקה וזרה ובלי הסביבה התומכת ומקום לברוח אליו.

ההזדמנות

אני בעד בעיות וקושי. פעם מאד פחדתי להתמודד עם משהו שמשנה ומפרק לי את השליטה, שכה נאבקתי להשיג. היום אני מתרגשת שמכשול עומד בדרכי. דווקא משום שכבר עמדתי בפני כאלו שחשבתי שימוטטו את עולמי והעתיד צופן רק חושך. בכל פעם שהתמודדתי בדרכי שלי, עם הלא נודע ובכלל עם הפחד, צמחו אצלי כוחות שבדיעבד רק חיזקו והגבירו את הערך העצמי. הפכתי לבן אדם "משוכלל" יותר.

ומשום כל זה, אני מספרת לכן שנותרו ממש מקומות בודדים במשלחת.

תמונה: פליקר

http://www.flickr.com/photos/dhilung/