Saloona

» גם גברים הם מטרה. של גברים אחרים. צילום: PhotoExpress

>> מאת נמרוד אבישר

הטרדה מינית מתוייגת, על פי רוב, כעניין של נשים. נשים הן המוטרדות, נשים הן המותקפות, נשים הן שחיות בפחד, נשים הן המתלוננות. עבור גברים רבים, הטרדה מינית זה משהו שנשים חוות. חלקם, הברבריים שבהם, ייראו בזה פן של אותו מושג שמוטב שלא היה בא לעולם, "היסטריה נשית";  או איזשהו ביטוי של משפטיזציה של היחסים הבין אישיים שמובל על ידי קבוצת פמיניסטיות שונאות גברים ומתוסכלות מינית שמנסות למנוע מגע בין המינים בכלל. אחרים יבינו שקיימת בעיה, אבל לא יתייחסו אליה כבעיה שלהם. לא נדיר שאישה, כדי להסביר לגבר שדבר מה איננו "חיזור" אלא הטרדה מינית, תבקש מהגבר לדמיין שאותו מעשה נעשה לאימו, אחותו, בת זוגו. כלומר, האינסטינקט הוא לחשוב שהטרדה מינית היא עסק של נשים, וגבר רק יכול לדמיין את זה קורה לנשים הקרובות אליו.

מה שמצפים מגבר

הטרדה מינית היא בעיה של גברים משתי סיבות, כאמור: האחת היא שגם גברים מוטרדים מינית, ובהיקפים לא קטנים. אובייקטיפיקציה לא עוצרת בנשים. אלא שגברים חוברתו לא לדבר על זה, לא לכתוב על זה, לא להעז לראות את זה כהטרדה מינית אפילו. חונכנו שהטרדה מינית היא של נשים. ואם קיימת – וקיימת, ללא ספק – השתקה אקטיבית של נשים שמוטרדות מינית (ומכאן החשיבות של אתרים כמו הכצעקתה), הרי שלא פחותה ממנה הבעיה של דיכוי עצמי גברי, שלא מעלה על דעתו שיכול להיות שממש עכשיו הוא הוטרד מינית. הסיבה השניה שהטרדה מינית היא בעיה של גברים היא שעולם שבו הטרדה מינית קיימת, עולם שבו היא עד כדי כך מקובלת כמו אצלנו, כופה על גברים תפקיד מגדרי, מעמד מסוים. כל עוד החברה שאנחנו חיים בה היא פטריארכלית, סקסיסטית ומטרידה נשים, העולם שאנחנו חיים בו הוא כזה שגם הגבר בו הוא מדוכא, כי מצופה ממנו התנהגות חברתית כלשהי, שאינה עולה בהכרח בקנה אחד עם אמונותיו.

ובל יובן מהדברים שאני מצדיק איזשהו מטריד –  כאילו אני אומר שהמטריד הוא בסך הכול קורבן של הנסיבות; אנשים מבוגרים אחראים למעשיהם – אלא שגברים מודעים מוצאים את עצמם במצבים קשים שבהם החברה לוחצת עליהם – באופן גלוי או באופן סמוי – להתנהג, לחשוב ולפעול באופן שאינו עולה בקנה אחד עם אמונותיהם, ויודעת גם להטיל עליהם סנקציות כשהם לא. החברה מלמדת אותם גברים מילדות לעמוד במודל מסוים שאי אפשר באמת לעמוד בו – ודנה אותם לדילמה תמידית. אני מכיר את הדילמה הזו היטב.

מה, יש לך קטן?

נתחיל מהסיבה הראשונה, הפשוטה יותר. אני חושב על הלחץ החברתי אי שם בחטיבת הביניים, כאשר ילד מוציא חוט וסרגל ו"כולם" – בעידן האפל של חטיבת הביניים זה תמיד כולם – מחליטים שבהפסקה הגדולה נלך לשירותים ונמדוד. מה זאת אומרת אתה לא רוצה? מה, יש לך קטן? אני חושב על הטיול השנתי בתיכון, שבו היו טלוויזיות בחדרי המלונית שישנו בה ושידרו בהן את הטלוויזיה הממלכתית של לוקסמבורג הידועה בכינויה RTL, ועל החברים שהכריחו אותי להשאר ער ולראות איתם ציצים. כלומר, איש לא החזיק את עיניי פקוחות – אבל לאף אחד לא נראה היה לגיטימי שאני אעצום עיניים כשיש שדיים חשופים על המסך.

אני חושב על החבר’ה בטירונות שהתעקשו בימי ראשון לחלוק חוויות ממפגשם הטעון עם בנות זוגן, והתעקשו שאחלוק גם אני. וכששתקתי, גבריותי הוטלה בספק. "נראה לי", אמר אחד מהם, "שלא עומד לו. זה בטח כל הסודה לשתיה במים. רק שבבוקר דווקא יופי הדגל מתנוסס בראש התורן". וכולם צחקו. גם אני צחקתי. גבריותי אוששה, סוג של. אבל המילים נצרבו. בכלל, זקפת בוקר צבאית הייתה נושא שיחה לגיטימי, משום מה. "בוא תראה מה זה", צהל אחד באיזה בוקר, מזמין אותי להביט בפאלוס הפלאי שלו, "כבר רבע שעה לא יורד לי!".

אני חושב על המ"פ שבאתי אליו לקבל אישור לחופשה, ואמר לי "חופשה? אין בעיה. כנס למשרד, תוריד מכנסיים, תתכופף וחכה לי". הוא צחק, כמובן. חייכתי. אבל אם הייתי חיילת, זו הרי הייתה הטרדה מינית קלאסית, מהספרים.

אני יכול לחשוב על אין ספור דוגמאות. כולן נובעות משיח שרווי אלימות מינית, ומתחושת חוסר הנוחות שלי מהשיח הזה, מחוסר הרצון שלי להשתתף בו, מזה שהשיח, ככזה, מטריד אותי. מזה שאני ממש לא רוצה לחלוק את ארבע השעות של אינטימיות שהיו לי עם בת הזוג, פעם בשבועיים, עם כל החברים בטירונות- כי זה ילכלך אותן, אותה, אותי. מזה שאני ממש לא רוצה לשלוף את איבר המין שלי אל מול עיניהם הבוחנות של החברים לספסל הלימודים, ואני לא רוצה שאחד מהם יעביר לאורכו חוט ויחלק לי ציון דצימלי. מזה שאני ממש לא רוצה לדעת שהבחור במיטה מעליי בטירונות, זה שפעם התעוררתי באמצע הלילה בגלל שהוא החליט לאונן, בוהה לי בזקפת הבוקר.

הטרדה מינית היא לא חיזור

אנחנו רגילים להסתכל על הטרדה מינית כעל ניסיון "להתחיל" עם מישהי. אבל היא לא – כל התייחסות מבזה למיניותו של אדם היא הטרדה מינית. בניגוד למה שאומרים מיני אנשים המבכים את מותו של החיזור, הטרדה מינית איננה חיזור – היא ניסיון מכוון להשפיל אדם אחר כדי לחוש עליונות עליו, באמצעות חדירה למקומות האינטימיים ביותר שלו. אם זו מתודת חיזור, טוב תעשה אם תעבור מן העולם. והתייחסויות כאלה, בשיח רווי אלימות מינית, לא חסרות גם כלפי גברים. אמנם, ההטרדות הללו חסרות את מימד הפחד – לרוב, אין לגברים פחד שהמילים יהפכו למעשים, שאם יעזו להגיב המצב יסלים – אבל יש בהן מימד פחד אחר: שאם אביע חוסר נוחות, אושם ללעג ולקלס, אבודד, אנודה, הגדרתי העצמית כגבר תפגע. ונכון, שלומנו ושלמות גופנו לרוב אינם מונחים על כף המאזניים, להבדיל מנשים, אבל זה בוודאי לא הופך את ההטרדות המיניות כנגד גברים לפחות כאלה. ואינני סבור שמדובר רק בי. אני די משוכנע שזה משהו שקורה מסביב כל הזמן.

גברים לא מאמינים שאפשר להטריד אותם

גברים לא חושבים בכלל במונחים של הטרדה מינית. הם מדברים על חוסר נוחות, על תחושת גועל, אבל הם מחוברתים, ברובם, שלא לחשוב על עצמם כעל יצורים שניתן להטריד מינית. זה דיכוי שנכפה עלינו בידי אותם אנשים שמלבים את השיח האלים מינית, כאילו אנחנו לא יכולים – פיזית – להפגע מהערה מינית. כאילו אנחנו לא יכולים להיות מוטרדים. אז כן, אנחנו יכולים. וכן, זו הטרדה מינית. מטרתה, בין השאר, תחושת כוח מהשפלתו המינית של האחר – במקרה של הטרדה מינית כנגד נשים, מהשליטה בהן; במקרה של הטרדה מינית כנגד גברים, מהשפלתו של זכר אחר המבסס את מעמדו של המטריד כזכר "טוב" יותר.

ואם רבים מסביבי מתביישים או אינם מודעים, אעשה אני:
אני גבר, וגם אני הוטרדתי מינית, ולא פעם. השיח האלים-מינית בישראל פוגע בכולם, גם בגברים, גם בנשים, גם בכאלה שאינם מגדירים עצמם באחד מהמגדרים הללו, בכל מי שאינו נמנה על אותם האנשים שמלבים או שמוכנים לקבל את השיח הזה. ונמאס לי, ואני רוצה לשלב ידיים עם כל מי שמוכן להיאבק בתופעה על מנת להפחית את האלימות המינית בשיח. הטרדות מיניות ושיח מיני אלים הם בעיה של כולנו, ועל כולנו להתגייס לפתור אותה, נשים כגברים.

קוד התנהגות לגבר

ולסיבה השניה. אותו השיח בדיוק כופה עליי, כגבר, תפקיד מגדרי מסוים. אני צריך, למשל, תמיד להיות נכון למין, עם כל אחת, בכל זמן. אני צריך להיות תמיד מוכן לראות פורנו, אני תמיד חייב לרצות מין, להתקדם בכיוון הזה. אסור לי לוותר על הזדמנות לסקס, בשום תירוץ. אני לא נאמן לבת זוגי, ואני שופט את כל הנשים שעוברות על פניי בסולם של כמה טוב הן נראות. ואם הן נראות טוב, אני חייב ליידע אותן בזה, בכוח, כדי לשלוט בהן, כדי להראות שגם היפות ביותר – דווקא היפות ביותר – קטנות ממני בערכן החברתי.

ובוודאי שאסור לי להעיר לגברים אחרים שעושים את זה – זה יוכיח שאני רק מקנא בהם על שהם זכרים מוצלחים ממני. אני מוגדר באמצעות איבר המין שלי ותדירות הסקס שאני עושה, ולא באמצעות הישגיי האחרים. כל מה שאני עושה צריך להיות מתורגם למספר כיבושים. כאילו בזה אנו נמדדים. חבורה של גברים, אפסים גמורים, התרגלה – מתרבות, מהבית, מתוך תחושת קטנות, משלל סיבות – להוכיח את גבריותם באמצעות השפלה ושליטה בנשים, והפכו את ההתנהגות האלימה עצמה לקנה מידה לגבריות. ואת זה אנחנו סופגים מגיל כלום, כי כבר בבית הספר היסודי אנחנו יודעים לומר שאין אישה שלא נותנת, יש גבר שלא יודע לקחת. לא לקחת? אתה לא מספיק "גבר".

אז, בבית הספר

לא הייתה לנו, בחבר’ה בבית הספר, "פעם ראשונה". הסתובבנו בעולם כאילו קיימנו יחסי מין לפני שנולדנו. איש לא הודה בבתוליו, כאילו יש פסול בהיות בן 15 ובתול. אתה חייב: כדי להסכים עם מישהו ש"היית מת" לבצע אקט מיני באיזה קורבן של הערה מאחורי גבה, אתה חייב הרי לדעת מה זה אומר לבצע אקט מיני, לא רק טכנית, אלא חווייתית. וזו הגישה שמתקבעת: אני לא יודע מה זה, אני לא יודע למה זה טוב, אבל גברים אחרים, מנוסים ממני (או כאלה שמתרברבים שהם מנוסים ממני) אומרים לי שזה טוב, אז אני רוצה.

ובחור כזה מתחבר עם בת זוג, ואז בת הזוג הזו – והם תלמידי תיכון, זו התנסות ראשונה – מוצאת את עצמה מוכפפת לאותו האידאל, כי אם היא לא עושה את אותם הדברים שמישהו אחר אמר שחברה של אח שלו עשתה, אז היא לא מספיק טובה. כי צריך להיות מסוגל לספר לחברים שעשית משהו. ומולו, הנער לא רואה אדם, הוא רואה מכשיר לסיפוק הסיפורים והעלאת ערכו הגברי. והוא טועה, והוא מחריד, והוא צריך לדעת לעמוד על שלו ולראות את האדם מולו – הכול נכון, ואני האחרון שיטען שהוא לא נושא באחריות. אבל הוא לא הבעיה היחידה. הבעיה הגדולה ממנו היא שהשיח הזה לא רק לגיטימי – אין לו אלטרנטיבה. וזה רק בתיכון. בצבא, כמובן, זה מחריף.

השיח רווי האלימות המינית דוחף גברים מגיל צעיר מאוד לתבניות של התנהגות מינית בעייתית ואלימה; לחוסר בטחון ותסכול הנובע מזה שהמציאות לא תואמת את תאוות הכיבושים שאנחנו לומדים; לחוסר שלמות עצמית הנובע מהניסיון לשחק דמות לא קיימת של גבר כובש, אסרטיבי ואהוב שנשים נופלות לרגליו מעפעפות עיניים (מה שדורה קראה בפוסט מעולה "מין ג’יימס בונד ג’ורג’ קלוני קפטן קירק דייויד בקהאם בלייזר כזה, שמצליח בכל דבר שהוא עושה ומוכיח זאת באמצעות תקיעת יתד בכמה שיותר ערוות"); לקונפליקט ולתפישה בעייתית של עצמם, של זולתם, ושל המיניות של כל מי שסביבו. וכדי לשנות את זה, עלינו לשנות את השיח, גברים כנשים. עלינו להוקיע את השיח האלים מינית כבלתי לגיטימי, ולהפסיק את מקומו במיינסטרים. וזה אינטרס משותף של גברים ונשים גם יחד. אז כן, הטרדות מיניות הן גם עניין של גברים, כי הן נובעות משיח רווי אלימות מינית, שיח שהוא אלים גם כלפי גברים וגם כלפי נשים, שיח ששופט נשים וגברים גם יחד לפי המיניות שלהם, שיח שמכפיף גם גברים וגם נשים לצורות התנהגות מסויימות, שיח בעייתי עבור כולם.

לך לפי המודל

הרשת גועשת סביב סיפור "המרכז לאמנות הפיתוי" (ואם לא קראתם, אז כאן, וזו קריאת חובה – לעתים רחוקות יוצא לנו לקרוא עדות של אנס). כל הרעיון של המרכז הזה נובע מאותו השיח – אתה, הגבר, מרגיש "לא מספיק גבר", "לא טוב מספיק", כי אתה לא המודל הבלתי האפשרי שמאז ומעולם אמרנו שאתה צריך להיות, כי נשים מסוגלות לומר לך "לא", כי אתה לא מספיק. ואנחנו נעשה אותך מספיק, נלמד אותך איך להיות המודל, ניתן לך כלים וראשי תיבות ומילים ונלמד אותך כיצד להתגבר על עצמך ולהפוך לזה שאי אפשר לסרב לו – גם אם זה אומר שנצטרך להפוך אותך לזה שלא שומע סירוב. ואתה תסתובב ברחוב כמו צייד, "אומן פיתוי", שתמיד מוכן לגשת למשחק ו"לפתות", תמיד נכון לעשות הכול עם כל אחת, שהסקס (סגירה מלאה, בשפתם) הוא מטרתו היחידה. צאו וראו, איזה דימוי גברי מגעיל הם מוכרים, וכמה לקוחות יש לדימוי הזה.

>> נמרוד אבישר הוא תושב גבעתיים, יליד 1983, איש הייטק, סטודנט לפילוסופיה, מכור לאינטרנט.

>> מתוך הבלוג של נמרוד אבישר- בלוגיקה