» אופניים ליד תחנת הרכבת בקופנהגן

הבוקר שכרנו אופניים עם כיסא לתינוק, שאלנו עוד זוג אופניים מידיד שגר כאן, ואנחנו מסתובבות בקופנהגן כבנות המקום. האופניים פשוטים מאוד – שלדה כבדה וחזקה, שלושה הילוכים, מעצור רגל; כיסא התינוק מאחור גדול ויציב – והנסיעה בהם בטוחה וחלקה. בזמן הרכיבה, אני מרגישה שמשהו מהותי משתנה בתפישת המקום. לא רק המרחקים מתקצרים לעומת ההליכה ברגל; גם הפרספקטיבה משתנה, נקודת המיקוד משתנה, היחס ביני ובין התנועה משתנה, תחושת השייכות מתחזקת.

אנחנו כאן בעיר האופניים הדנית למשך חודש, לרגל עניינים אקדמיים של זוגתי. ככל שהזמן עובר מתחזק הרושם שאכן קופנהגן היא אחת הערים הטובות ביותר בעולם לתושביה. לאופניים יש תפקיד חשוב בסיפור הזה.

36% מהתושבים של קופנהאגן עושים את דרכם לעבודה וממנה כל בוקר באופניים (היעד של העירייה הוא להעלות את השיעור ל-40% עד 2012).  ובאמת רואים אותם בכל עבר: גברים ונשים במיטב המחלצות, רוכבים לענייני יומם, וגם אמהות ואבות עם ילדים, בכל מזג אוויר, גם בגשם ובקור, בנונשלנטיות, באלגנטיות. בכל פינה בעיר אפשר לראות מאות זוגות אופניים חונים בחניוני אופניים מוסדרים – והשמועה היא שחסרים מתקני חניה, ושהעירייה מבטיחה לשפר את המצב עד מהרה. יש שכונות בעיר הזאת שבהן כמעט לא מרגישים את המכוניות. העיר מרושתת ב-350 ק"מ של שבילים לאופניים – רחבים, בטוחים, נפרדים, בין המדרכה לבין הכביש, ועוד 20 קילומטר של נתיבי אופניים על הכביש – והכול כאן משתמשים בנתיבים האלה כבשלהם. כשהולכים ברגל בעיר, ופוסעים בטעות לתוך שביל אופניים, מיד זוכים למבטים עקומים מהרוכבים ומבינים מי כאן המלך. ברור שזו העיר שלהם. הכבוד כאן לדו-גלגלים. מפנים להם דרך. לא מפריעים לזרימה. התוצאה היא כמובן שהאוויר יותר נקי. הסביבה יותר שקטה. התנועה יותר אנושית.

נוחות עם מאמץ

אנחנו רוכבות לפארק קטן ואינטימי לא רחוק מהדירה. מחנות את האופניים בחוץ, ונכנסות לפארק ברגל, לחפש חלזונות, לצפות בעקעקים, לשבת ליד האגם ולחלק פירורי לחם לברבורים. הפארקים כאן הם מרחבים להולכי רגל. אופניים אינם מורשים להיכנס. אופניים שנכנסים לפארק אורסטד הקטן בקופנהגן, שיש בו אגם קטן וגם גינת משחקים נהדרת לילדים, הם כמו מכונית שנכנסת לגינת דובנוב בתל אביב. זה לא קורה.

אני חושבת על האופניים שמחכים לנו, עם כיסא התינוק, בפינת הרחוב ליד הבית בתל אביב. הם קשורים למתקן ברזל בשני מנעולים עבים. אני מקווה שלא גנבו אותם. כאן בקופנהגן נועלים את האופניים במנעול פנימי – כלומר, מנעול שבסיבוב מפתח אחד פשוט סוגר את הגלגל האחורי ומונע את הסיבוב שלו. אמנם גם בקופנהגן גונבים אופניים אבל אין כאן תרבות של גניבות, של ביטוח, של שמירה. כולם מעמידים את האופניים על המדרכה ומניחים שאף אחד לא ירים אותם. לא רואים כאן מנעולים עבים בשום מקום.

אני חושבת על האופניים שמחכים לנו בתל אביב, ותוהה אם יש סיכוי שאי פעם תל אביב תהפוך לעיר אופניים. כאן בקופנהגן יש מסורת של רכיבה על אופניים מאז תחילת המאה העשרים. יתרונה העצום של קופנהגן מבחינת הרכיבה הוא העובדה שהיא לגמרי שטוחה. בתל אביב יש קצת עליות, פה ושם. ויש גם ירידות. אבל זו באמת לא סיבה מספיק טובה שלא לעבור להגיון הדו-גלגלי.

אני חושבת שכדי שתל אביב תאמץ תרבות של אופניים כמו קופנהגן, אנשים יצטרכו לוותר על לא מעט הרגלים. דברים שנתפשים בעיני רבים כמופעים של "נוחות" – המכונית הפרטית, המזגן, הישיבה, היעדר המאמץ. לי כבר אין שום ספק שהנוחות האמיתית – כלומר המצב האורגני החיוני לגוף ולנפש ולחברה – כרוכה במעט מאמץ, הנעה של שרירים, זיעה ניגרת. לכולנו יהיה כל כך הרבה יותר נוח אם נעזוב את המכונית ונעבור לאופניים. בקופנהגן הייתה צמיחה תלולה בשיעור המשתמשים באופניים במיוחד בתקופת מלחמת העולם השנייה, בגלל מחסור חמור בדלק באותם ימים. אולי זה מה שיביא את תרבות האופניים לתל אביב. איזו מצוקת נפט עולמית קשה. משהו קריטי כזה, אסון גלובלי, שיחייב אנשים לעזוב את הפרייבט, להתנתק מצינור הדלק, להניח רגליים על הפדלים ולרכוב.

לבלוג "לאן הולך הכסף" של ארנה קזין

צילום:

http://www.flickr.com/photos/dc_forever/