בכייה לדורות – חרטה על אימהות

בספרה החדש, המחברת אורנה דונת מנפצת באומץ רב את הפרה הקדושה ביותר בחברה הישראלית – מוסד האימהות. במסגרת המחקר החתרני התראיינו נשים בכל הגילאים שהודו: "אם הייתה לי אפשרות לחזור אחורה, לא הייתי מביאה ילד לעולם"

אני חייבת, פשוט חייבת לספר לכם על ספר נועז ופורץ דרך שקראתי בשקיקה: "בכייה לדורות – חרטה על אימהות" של אורנה דונת. הוא כל כך חשוב שעלינו לדבר עליו. לפחות לדעת עליו. המחברת העזה לגעת באחת הפרות הקדושות בחברה הישראלית – אימהות. במסגרת המחקר שלה היא ראיינה נשים בשמות בדויים, בגילאים מגוונים ומרקעים שונים ושמעה מהן איך, מתי ולמה הן מתחרטות על הרגע שהפכו לאימהות.

הטקסטים הם אגרוף לפנים. מעולם לא נתקלתי בווידויים כה מטלטלים ואמיצים, ללא פילטרים וללא הנחות. נשים אותנטיות. רגילות. לא "משוגעות", כפי שנשים רבות יצעקו לעברן. נשים. רגילות. כמו חלקכן. הן לא יודו בכך בשם מלא. הן לא יפגעו בילד שלהן, אותו הן אוהבות, גם אם חלמו, כמו שאחת תיארה זאת "שגמד קטן ייקח ויעלים אותו".

אימהות

הן בוכות על החופש שנגזל מהן, על השקט שנלקח. על היעדר הבחירה לעשות מה שהן רצו, ה"אני" שלהן שעף עם החיתול מהחלון. הן מתארות את האימהות כ"שיעבוד" כ"ייסורים", כ"סבל שלא נגמר" שלא הצדיק את היתרונות. כשאמרו להן שילדים זה שמחה הן הנהנו אך לא הבינו על מה מדובר. הן קינאו ברווקות שחזרו הביתה אחרי יום עבודה וראו סדרה בטלוויזיה כשהן נאלצו "לעבוד במשמרת שנייה". הן הרגישו כלואות כשיצור קטן ינק מהן את כל מה שהיה בהן והן היו עייפות. כל כך עייפות.

אז למה הן נכנסו להריון? רובן אף המשיכו להביא עוד ילדים. אחת מהן הסבירה, "כבר אבוד לי, לפחות שהסביבה תשמח".  הן היו צעירות מדי, פעלו על אוטומט. לא חשבו. ניסו לרצות. לספק צרכים של אחרים. לא להיות מוזרות. להיות כמו החברות עם העגלות. הן פשוט עשו ילדים כי זה מה שכולן עושות. חלקן לא הבינו את ההשלכות ולא יכלו לנבא את העתיד.

orna

אני שמה את הטקסט הזה כאן כי הוא מסמך אנושי-חברתי-חתרני חשוב מדרגה ראשונה. עבור נשים רבות אי שם המתייסרות וחושבות לרגע, שאולי הן לבד.

אין זה סוד שאנחנו חיים בחברה שדוחפת לילודה בתסמונת פוסט שואה ולכן כמה מפעים להיתקל בחוקרת כמו דונת, שפותחת את ספרה (שיצא בהוצאת ידיעות ספרים) במשפט שאמרו לה פעם. משפט אווילי ומקומם, שיותר מדי נשים מרשות לעצמן לומר לאחרות:

"את-עוד-תתחרטי-על-זה
את
עוד
תתחרטי
שאין לך ילדים". והיא לא התחרטה. מעולם.

כל הטקסטים נחקקו בראשי, כמו קטע זה, מסיפורה של אחת האימהות, שכן התחרטה:

"בהתחלה רק רציתי ילדים. רק חיכיתי לרגע שאהיה אמא וכשזה קרה, הצטערתי.
אני האמא הכי טובה והילד שלי בן שנתיים.
אני האמא הכי טובה, נשארתי איתו מספיק זמן בבית והכנסתי אותו לגן רק אחרי שהיה בן שנה, אבא שלו ואני נותנים לו הכל, המון-המון אהבה, חיבוקים ונשיקות, צעצועים בלי סוף, טיולים, סיפורים וכו' וכו'. אבל שנינו מרגישים שעשינו טעות שהבאנו אותו לעולם.
אנחנו לא מתכוונים להביא עוד ילדים לעולם ולחזור על הטעות הזו אבל את הילד הזה נגדל כמו נסיך לאורך כל הדרך.
אני בהחלט מבינה את ההרגשה של ההורים הללו ואני מברכת על מחקר שכזה. להסתכל על שאר ההורים ולחשוב שאני איזושהי מפלצת שאני מרגישה ככה בכלל… לפחות עכשיו אני יודעת שיש עוד אנשים שמרגישים ככה.
לילד שלי ולסביבה שלי, כולל המשפחה וחברים אין מושג שזו ההרגשה שלנו. רק בעלי ואני בסוד העניין וזו ההרגשה שאני חיה איתה מהיום שילדי נולד. אני אוהבת אותו בכל לבי, עושה בשבילו הכול ומקפידה לחנך אותו לפי הספרים וכמובן עם האינטואיציה האימהית שבי. אני משדרת לו אהבה בלבד ולא שום רגש אחר. ולמרות כל הטיפול הכי טוב שהוא מקבל ויקבל כל חייו מאיתנו, אם הייתה לי אפשרות לחזור אחורה, לא הייתי מביאה ילד לעולם".

אם וילד

והנה עוד ציטוטים נבחרים מאימהות בספר:

"לא הייתי מביאה ילדים לעולם, נקודה, חד משמעי. אני תמיד אומת, עשיתי שלוש טעויות פטאליות בחיים שלי: אחת שבחרתי בבן הזוג לשעבר, השנייה שהבאתי איתו ילדים והשלישית שהבאתי בכלל ילדים".

"הייתי מוותרת של שלושת הילדים שלי. אני אומרת את זה בכאב גדול, והם בחיים לא ישמעו את זה ממני. הם לא יכולים בכלל להבין את זה, גם כשהם יהיו בני חמישים, אולי אז וגם אני לא בטוחה. מוותרת, לגמרי. באמת. בלי להניד עפעף. וקשה לי להגיד את זה כי אני אוהבת אותם. מאוד. אבל הייתי מוותרת".

"להגיד לך היום, במחשבה לאחור, שזה שווה את הסבל של שלושים שנה? חד וחלק, בטוח לא. לא. האם הייתי חוזרת על זה? נבר. אם הייתי יכולה היום לבחור, אז אולי הייתי מביאה ילד אחד רק, לא חשוב. למה לא הייתי עושה את זה שוב? כי יום אחד קל לא היה לי בחיים ואני לא ממשפחה נחשלת. זה לא עניין של כסף. יום אחד קל בגידול הילדים לא היה. לא היה".

"אני לא סובלת את זה, להיות אמא. לא סובלת את התפקיד הזה. אני יכולה להגיד בוודאות, שכן, עם מה שאני יודעת היום לפני שלוש שנים? לא הייתי עושה ילד. לא הייתי עושה אותו".

"גם היום, כשהם בני שלוש וחצי, אם היית שואלת אותי, אם היה בא הגמד הזה ואומר לי , "להעלים אותם כאילו לא קרה כלום?" הייתי אומרת "כן" ללא היסוס.

"אני לא חושבת שאני מתאימה להיות אמא ואני מצטערת על ה… תמיד כשאני מדברת עם חברות שלי אני אומרת שאילו היה לי השכל והניסיון של היום אני לא הייתי מייצרת אפילו רבע ילד. הכי-הכי-הכי כואב לי שאני לא יכולה להחזיר את הגלגל אחורה. אי-אפשר. אי-אפשר לתקן את זה. לבוא ולהגיד – וואלה, עשיתי פה עוול נוראי – להם, לי, לחברה".

** הפוסט המקורי הופיע אצלי בדף הפייסבוק, אתן מוזמנות להצטרף בדיון המעניין שם. הרבה דעות יש בעניין, הן של גברים והן של נשים. כולן שוות קריאה.