Saloona

העונה האחרונה של "עספור" היתה טובה פחות מקודמתה. תלוי בעצם את מי שואלים. ההפקה, כך שמענו, היתה מרוצה עד הגג מהרייטינג. חלק מהצופים אהבו פחות את כיוון הטלנובלה שהירושלמיוּת נסחפה אליו. כך או כך, אין ספק שמה שהיה הכי מוצלח שם היה הלוקיישן של המלון הספרדי בבעלות רלי אאוחניה.

מתברר שספרד היא כאן, והסט הנפלא נבנה כולו בגליל המקומי. ובאופן ספציפי ב"בית בגליל". הסדרה אמנם חושפת את נפלאות המקום בקיץ, אבל דומה שכל עונה טובה ליופי הזה, והחורף הסוער שנחת עלינו השנה עושה לו רק טוב.

שביל צר מוביל מחצור הגלילית ומתפתל לתוך גלויה שנשלחה מאירופה. עננים שחורים ספוגי מים רובצים על צמרות של חורש סמיך וירוק, לרגע נדמה שתכף יציץ פה במבי מאחורי אחד העצים ובינתיים אלו שלל הרקפות שכובשות את הלב. ואז, בלב יער ביריה, מתגלה המבצר העתיק למראה, "בית בגליל".

מתברר שהוא רק נראה עתיק ולמעשה נבנה ב-2002 על ידי הזוג נעמי וישי גרוסמן ההוגים ובעלי הבית הראשונים, שבנו את המקום בטוב טעם, יש לומר. מאז עבר המקום כמה גלגולי בעלות, והיום מחזיקים בו ריצ’רד כהן, ציוני ניו יורקי, ורשת אורכידאה שבבעלות האחים נקש.

למרות חילופי הבעלות ועל אף שהמושג "מלון בוטיק" נשחק עד דק בשנה האחרונה, אין מתאים ממנו לתאר את "בית בגליל". במרכזו חלל מוסק, באגפיו חדרים מרווחים משקיפים על נוף הררי. עוצר נשימה, כמו שנהוג לומר.

על הארוחות המושקעות מופקד השף שלומי עזרן, שמלווה את המקום מתחילת הדרך, והמטבח מציע ארוחת ערב עשויה היטב ומוקפדת, רבת מנות ואפשרויות, וארוחת בוקר עשירה ומהארוכות שתמצאו. המזנון זמין עד שתיים בצהריים, במיוחד בשביל המאחרים לקום.

היינו יכולים להמשיך ולפרט, אבל בסיכומו של דבר המקום הזה נועד לפנק, לנחם, לשלוח אותך הביתה מחוייך, רפוי, משוחרר ואופטימי. "בית בגליל" מחלחל לכל תא בגוף שלך. אתה מגיע לשם אדם אחד ויוצא משם כעבור יום אדם אחר. זאת האש שבאח, זה האוויר, הקור הצובט והמרענן, הסאונה, הג’קוזי, זה האוכל הגלילי, הבגטים, הגבינות, האלכוהול. וכמובן, הידיים האמונות של המסאז’יסטים שלשות אותך ומפרקות אותך ממטענים ומוקשים. שוויצריה. חיים רק פעם אחת.

צילום: איתמר גרינברג