ביקורת סרט: "שאהבה נפשי"

השאלה שהעסיקה אותי בגמר הצפייה בסרט, היא האם זהו סרט על תבוסה או ניצחון? טענתי היא, שבעיני הצופה החילוני זה סרט על ניצחון, בעוד בעיני הצופה החרדי, זה סרט על תבוסה

אי ציות (Disobedience) הוסב בעברית לשם מעורר ההשראה: שאהבה נפשי. הביטוי הלקוח משיר השירים, הוא בחירה מוצלחת לאופיו של הסרט ולקונפליקט הלא שגרתי הניצב במרכזו. היצירה המבוססת על ספרה הפופולרי של נעמי אלדרמן, עובד לתסריט, על ידי זוכה האוסקר הזר, סבסטיאן לליו (אישה פנטסטית) בשיתוף פעולה עם המחזאית היהודייה, רבקה לנקיביץ. גם כאן, מביא לליו את מבט הבמאי הלא שגרתי שלו, הפעם בהצצה לשני עולמות במקביל, מיניות ואהבה נשית (לסבית) מחד, והקהילה האורתודוקסית בלונדון, מאידך. כשעולמות אלה מתערבבים אלו באלו, נוצרת יצירה, שיש שיתבוננו בה בריחוק מסוים ויש שליבם יפעם בחוזקה לקראתה.

השאלה שהעסיקה אותי בגמר הצפייה בסרט, היא האם זהו סרט על תבוסה או ניצחון? טענתי היא, שבעיני הצופה החילוני זה סרט על ניצחון, בעוד בעיני הצופה החרדי, זה סרט על תבוסה. בתפיסת העולם האורתודוקסית, עצם המלחמה על היצר היא הניצחון. לכו, להיכנע ליצר, פירושו תבוסה, לשאת את עול המבנה הארכיטקטוני של המציאות, שלא נבנתה אלא על מוסר עליון, עמודי צדק, שכר ועונש. הכרות עם תפיסת עולמה של האישה החרדית, המתמודדת עם ״לפתח חטאת רובץ״, עשויה להפוך את הצפייה בסרט, מסתמית ל-וואו, מפושרת לבלתי מתפשרת, מרחוקה למטלטלת.

שאהבה נפשי צילום יחצ

הסיפור מציע משולש ארוטי, יוצא דופן, של אהבה אסורה. שתי זוויות חרדיות (זוג חרדי נשוי, גבר ואישה) והזווית השלישית במשולש, היא אהובתה של האישה, לא של הגבר. רונית, אסתי ודוד, הם שלושה חברי ילדות, מאותה קהילה חרדית, שמוצאים את עצמם בבגרותם בצומת מטלטלת של בחירה. האם ללכת עם הלב או עם צו ההלכה.

רונית (רייצ׳ל וויז) היא בתו היחידה של רב הקהילה, יוצאת בשאלה שעזבה לניו יורק. היא צלמת במקצועה וחווה את המיניות שלה בסטוצים מזדמנים. לעומתה, אסתי (רייצ׳ל מקאדמס) חברת הנפש מעברה, נשארה בקהילה ונישאה לדוד קופרמן (אלכסנדרו ניבולה), חבר ילדותם ותלמידו המובהק של הרב. הסרט שנפתח בדרשה של הרב על הבחירה שנתנה לאדם, בניגוד למלאכים שכולם טוב (נקראים עומדים) או לבע״ח שפועלים מתוך היצר החייתי (האינסטינקט), נסגר בדרישה של החיים, על אותה הסוגיה בדיוק.

שאהבה נפשי צילום יחצ

כבר באקספוזיציה עם מותו הפתאומי של הרב, נוצרת הקריאה או האיתות לרונית, לחזור ולבוא חשבון עם העולם שעזבה. במובנים רבים כשארית הבשר היחידה, היא היורשת של אביה אלא שבחירותיה, מוקיעים אותה מהאפשרות לזכות במגיע לה. לעומתה, דוד הוא שארית הרוח של הרב, היורש המובהק בעיני הקהילה. ובתוך המאבק החיצוני והפנימי, בין האמת לחובה המוסרית, בין הרצוי למצוי, נצבת דמותה המאופקת של אסתי.

אסתי מנסה להיות האישה שהיא אמורה להיות, הרעיה הצייתנית. אך המאבק בחזית הפנימית חזק ממנה. במשולש אדם-רוחני-גשמי, נצבות שתי נשים ואיש, שמצד אחד עומד ביניהן אבל מצד שני נאבק איתן.

רונית מסמלת את המרד, ההתרה, השחרור והמתירנות והיא למעשה דמות קוטבית לדמותה של אסתי המופנמת ואילו דוד מסמל את הראוי, הוא מייצג את רוח ההלכה. הסרט נע בין הגלוי לכסוי, בין המודחק למוחמץ, לבלתי אפשרי, לאפשרי.

שאהבה נפשי צילום יחצ

כדי להבין את עוצמת הטלטלה של הסרט, צריך להבין מה קורה בראשה של אסתי, מורה בסמינר לבנות, אשת הרב העתידי, שחווה את הבדידות באהבתה. ונוסף לאלה, כדי להבין עד כמה זה אינטימי להיכנס לעולמה של אישה חרדית ולמיניות שלה, צריך להכיר את מבנה החברה וההיררכיה שלה, כדי להעמיק ולהתחיל להבין את עוצמת הקונפליקט.

הסרט שנקרא בעברית שאהבה נפשי מרמז למשל משיר השירים, אהבת כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא. כך צריכה להיות אינטימיות, לשם על היהודי המאמין לכוון את האובססיה והרומנטיקה שלו, לאהבת ה׳. ההקרבה זו של העולם הפנימי, למוחלט האלוקי, היא המסירות נפש עליה מתחנכים דורות וברוח זו גם ההפרדה המלאה בין נשים וגברים, כאשר החיבור המגדרי מתאפשר באמצעות המצוות. אם תרצו גם זהו המשולש החרדי הרומנטי, ה׳, האיש והאישה.

ומהי בעצם מסירות הנפש הזו? מסבירים המפרשים שמסירות נפש היא מסירת כל הרצונות שלך לקדוש ברוך הוא. מסירת כל התאוות והמאווים הכמוסים ביותר שלך לבורא עולם. אין לך רצון משל עצמך. רק רצון ה׳ הוא זה שקובע.

אישה שסוטה מהדרך, כחרדית תחוש אשמה כפולה, נוכח הצו האלוקי וציפיות החברה. זוהי איננה אישה רגילה שחוטאת, זוהי אישה שגדרה את עצמה להלכה ופרצה גדר, זוהי פריעה של הנפש. הסרט מביא את האשמה משני כיוונים, ניאוף מצד אחד ומשכב אישה מצד שני.

שאהבה נפשי צילום יחצ

התורה שבכתב, אמנם לא מזכירה איסור משכב אישה, אך להלכה סומכים על הרמב״ם שפסק (הלכות איסורי ביאה, פרק כא׳, הלכה ח׳) ש״נשים המסוללות זו בזו, אסור וממעשה מצרים הוא שהוזהרנו עליו–. ומאחר שהכירה התורה את נפש האדם, שבגבור עליו התאווה לא יוכל לעצור בנפשו לעשות מעשה, אף אילו גדר עצמו מקודם שלא יעשה מעשה, לכן אסרה התורה מעשים שונים המעוררים תאוות בשרים אסורה״. מאידך, יש זרמים ליברלים יותר ביהדות, שמסתמכים בין השאר על המושג ״פריצות בעלמא״ כדי לטעון שעצם מעשה האהבה בין נשים, אינו כולל חדירה אינטימית ולכן אינו כלול בהגדרה של ״יחסי מין״ על פי ההלכה. מתוך זה התגבשה סברה שהאיסור אינו רלוונטי כלפי נשים (זיווה אופק כתבה על כך בהרחבה במאמרה ״לסביות וההלכה״ באתר אירגון הלסביות הדתיות, ״בת קול״).

לאור הפסק המקובל בעניין, התהליך הנפשי והפסיכולוגי שעוברים גיבורי שאהבה נפשי, הוא מהנדירים שרואים בקולנוע. אם תרצו, לראשונה, סרט עם ייצוגים חרדיים, שהגבר המרכזי בו עובר וומנפיקציה (womanfication). אלמנט ה״הנשיה״ מתבטא גם בסצנת השיא בסרט, סצנה שמבטאת תשוקה אסורה ולכן האלמנטים הארוטיים בה מוכפלים בעוצמתם (למרות שבכוריאוגרפיה המינית, המבט של המצלמה גברית ולכן קצת גורעת). ומעבר לביטוי הפיזי, ניצב המאבק הפנימי.

לסיכום, מסביר הברית אבות זצ״ל, שלכאורה יש לתמוה, הרי הקדוש ברוך הוא, נמנע מלהתערב במלחמת היצר, והשאיר אותה להתמודדות האדם. שהרי לכך נברא: לגבור על יצרו. וכך אמרו חז״ל: ״הכל משמיים, חוץ מיראת שמיים״. וכך, בחזית הסוערת ביותר בסרט, הגיבורים הם נדרשים להכרעה הגורלית, אמת או חובה.

טריילר

[youtube eAbp3N-3uew nolink]

כוכבים- 4: טעם האיסור ב״שאהבה נפשי״ הוא טעם הבחירה. זוגיות בודדה מול תשוקה אסורה, הכל צפוי והרשות נתונה. מבלבל? צריך להיות שם כדי להבין.

מרלנה- עובר+ פרשנות חדשה בווריאציה מחטיאה ל״כל בת מלך כבודה פנימה״ ו-וומנפיקציה (womanfication) מהסוג המוצלח.

 

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי