ביקורת סרט: ''האופה מברלין''

"האופה מברלין", סרטו של הבמאי אופיר ראול גרייצר, מצליח להפתיע במארג העלילתי הלא צפוי שלו. למעשה כבר בפתיחה הסרט משדר מנעד אמביוולנטי. מצד אחד זרות ברלינאית ומצד שני גיבור ישראלי ומפגש תמים בקונדיטוריה

לפני סקירה שגרתית, הערה. כידוע, קולנוע להט״בי הוא קולנוע אחר, ולצערי רבים/ות מקוראיי עדיין עוקפים אותו. כמבקרת קולנוע, בעיני זה קולנוע חשוב. כמו כל קולנוע שמלמד אותנו משהו על החיים או מהחיים. מידי פעם אני מקבלת תגובות מקוראים שממש לא מבינים את הפרגון שלי (בייחוד כמבקרת דתייה) לקולנוע הזה.

וכך, לא מזמן נשאלתי: ״כאישה שמאמינה באידאל של תורה וטהרה, איך את מסתדרת עם קולנוע להט״בי וכל הזוהמה שבו? את לא מרגישה שהישיבה מול סרט כזה פוגמת לך משהו בנפש?״ ואני רוצה לפתוח את תשובתי לכל מי שהמחשבה הזו אולי חולפת להם בראש והם לא מעיזים או שלא נעים להם לשאול.

מהרגע שקיבלתי על עצמי להיות מבקרת קולנוע, הדבר אומר שאני מבקרת כל סרט, ללא הבדלים במקורות המוצא של הסרט או זהות יוצריו. וכמו שרופא לא נגעל מדם מטופליו, אני לא נגעלת ממה שאחרים מכנים ״זוהמה״. הבמאי הצרפתי-יהודי, קלוד ללוש, אמר פעם ש״הקולנוע עשוי בעבור אלה שהגדולה במגרעותיהם היא הסקרנות״. הוא לא עשוי עבור כל אחד ובטח לא עבור אלה שמבטלים בחירות או אופני חיים של אנשים אחרים. הקולנוע מאפשר לדבר על הכל וככזה, צופיו אוטומטית חשופים להכל.

האופה מברלין יחצ

לגבי הפגם בנפש, בעיני פגם בנפש הוא לבטל אחרים באופן אוטומטי וטוטלי. כך או כך, מעטים מאוד (אם בכלל), הסרטים שמדירים שינה מעיני או גורמים לי לבכות. בין אם אני מזדהה עם סרט ובין אם לא, אני מבקרת אותו באופן ענייני, כך שאין פה כלל מקום להשפעות. סרטים אכן יכולים להשפיע מאוד על קהל מסוים ובעיקר על צעירים וצעירות, שמחקים את סגנון הדיבור והלבוש שהם פוגשים בסרטים.

בעיני השפעה, זה עניין מאוד סובייקטיבי כי אי אפשר להתכחש לזה, שמצד שני, סרטים תורמים לעיצוב האינטלקט, פיתוח הסובלנות והם כמובן מלמדים אותנו המון על החיים, על אחרים אבל בעיקר על עצמנו. כך שבאופן כללי, התשובה על שאלה כזו היא אולי מורכבת במציאות בהתאם לאדם, אך בקולנוע, עבורי, על קו הרצף של שניים-שלושה סרטים בממוצע בשבוע, היא מתייתרת לחלוטין.

האופה מברלין יחצ

יתרה מזאת, אני אף פעם לא מאמינה לסצנות סקס בסרטים. פעם אחד המרצים שלי לקולנוע, אמר, שאין כמעט סצנות סקס טובות בקולנוע הישראלי. והוא ממש לא היה צריך לשכנע אותי בזה. אני מאחלת לכל אחד סקס טוב במציאות כי אם הוא מחפש אותו בפנטזיה הקולנועית, הוא לא ימצא . (סקוט אדאמס מתבדח על זה שיש מי שאוהבים את מלחמת הכוכבים, בגלל שהמהנדסים בספינת החלל ״אנטרפרייז״ מצטיירים כגיבורים, ומפעם לפעם הם גם עושים סקס עם חייזריות. כל מהנדס חולם לשלוט בתבל ולעשות סקס עם חייזריות כי זה הרבה יותר זוהר מהחיים האמתיים שלו, המורכבים מהסתתרות מהעולם ועשיית סקס בלי השתתפותן של צורות חיים אחרות).

וכעת משהבהרתי את העניין, הוסיף, ש"האופה מברלין" הוא סרט שבמבנה הקולנועי שלו פונה לכלל הקהלים והוא יכול להוות כאחד מאותם סרטי גשר, להבנת המורכבות של בחירותינו בחיים. זהו סרט שיכול להעמיד מראה, לגבולות, שאינם אלא פחד עצמי.

"האופה מברלין", סרטו של הבמאי אופיר ראול גרייצר, הוא סרט שמצליח להפתיע במארג העלילתי הלא צפוי שלו. למעשה כבר בפתיחה הסרט משדר מנעד אמביוולנטי. מצד אחד זרות ברלינאית ומצד שני גיבור ישראלי ומפגש תמים בקונדיטוריה, שעשוי להיות לו המשך, כה טעון. התחושה היא שהרגעים הרגילים, הם הכי מלאי אימת הגורל; ניחוח קפה, ניחוח בצק, היד הלשה, עוגות מתוקות והיער השחור. וכשמסתכלים על התובנה של הסצנה הפותחת ואיך היא מוליכה את הרצף העלילתי בעקבותיה, אנחנו מבינים שהאמביוולנטיות ב״האופה מברלין״ זה קוד התכנות פנימי של התסריט.

האופה מברלין יחצ

אורן (רוי מילר) הוא ארכיטקט ישראלי נשוי ואב לבן שפוגש את תומס (טים קלקהוף) קונדיטור רווק מברלין. השניים מתאהבים אך תאונה לא צפויה קוטעת את הרומן האסור. תומאס שנותר עם חלל גדול, מחליט להגיע לישראל ולהתחקות אחרי חייו של אורן. אשתו של אורן, ענת (שרה אדלר, המופלאה תמיד), מגדלת את בנם ומתמודדת עם שגרה חדשה ובית קפה ירושלמי שהיא מנסה לנהל.

בית קפה ירושלמי תמים הוא מתכונת נפלאה לשיקוף הפוליטיקה המקומית, כשגורמים שונים מנסים לנגוס בו ובעוד משפחתה של בעלה, היא משפחה דתית (את אחיו של אורן, מוטי, מגלם השחקן זוהר שטראוס ואת אימו חנה, מגלמת סנדרה שדה) שדוחקת בה ליישר קו עם תעודת כשרות סטנדרטית מטעם הרבנות, מופיע משום מקום תומס ומציע את עצמו לעבודה במקום. תומס שמסתיר את הכרותו המוקדמת והקרובה עם אורן, מתקבל לעבודה אצל אלמנתו. לאט לאט נוכחותו מורגשת בשטח בית הקפה, לצד נוכחותו, ההולכת וגדלה ברגשותיה של ענת ובנה ואף ברגשותיה של חנה, אמו של אורן.

האופה מברלין

ידי הזהב של תומס, הרגישות לכמויות, לתרכובות ולניחוחות נכרים בסרט ומצליחים לחדור את המסך שלנו הצופים ובמקביל להגיע לליבה של ענת. הקפה הירושלמי משתדרג וכך בהדרגה, המהלכים הולכים ונהיים מורכבים ולא צפויים, ברקע מאפים ובצקים שהם בעצם סוג של אמירה קולנועית ל"אם אין לחם (אורן)" ״תאכלו עוגות״. הסרט מאופיין בהרמוניה אסתטית של אנסמבל שחקנים מדויק, ואובייקטים אפויים מעוררי תאבון לכל רוחבו ואורכו.

[youtube As77eWJSdhg nolink]

כוכבים- 4

מרלנה- עובר +. עצמאות נשית זה משהו, שתמיד עובר.

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי