ביקורת הסרט: "החיים האלה"

החיים האלה, זוהי למעשה, יחידה תסריטאית שפורקה לחמשה פרקים, כדי שאלה יתלכדו בהקשר אחד ספציפי, ויתלכדו לבסוף, לאמת אחת. המערכה הראשונה של הסרט מצליחה ליצר אפקט תעתועים תסריטאי משובח

קשה יהיה למי שלא מכירים את סגנון הכתיבה של בוב דילן ואת האוטוביוגרפיה המפורסמת שלו כרוניקות, להבין את המבנה התסריטאי, המשובש, של החיים האלה סרטו החדש של דן פוגלמן (יוצר הסדרה הפופולרית החיים עצמם, סדרה ששברה את שיא הרייטינג האמריקאי והייתה מועמדת ל-18 פרסי אמי). פוגלמן עצמו הוא יוצר מעניין, שמאתגר את התבניות התסריטאיות המקובלות ומצליח להחריג את הדמויות בתסריטיו ועל אף העיסוק הנדוש לכאורה, במשפחה ואהבה, הוא מצליח לחתור, ביצירה הנוכחית ובדומה לבוב דילן, לעיסוק הנשגב יותר, הקשור בהם, גורל. על מנת ליצור לגורל משוואה קולנועית, הוא משבש את הנוסחאות, מפרק ומרכיב את התא המשפחתי והתוצאה היא פאזל, שעל הצופה להרכיב במהלך הצפייה.

החיים האלה, זוהי למעשה, יחידה תסריטאית שפורקה לחמשה פרקים, כדי שאלה יתלכדו בהקשר אחד ספציפי, ויתלכדו לבסוף, לאמת אחת. המערכה הראשונה של הסרט מצליחה ליצר אפקט תעתועים תסריטאי משובח. ואם אנו רגילים לאפקטים וויזואליים, הרי שפוגלמן (שמגיע בין השאר מעולם האנימציה) מוכיח שהאפקטים עצמם חבויים במבנה הכתיבה. אלא שהמערכה הפותחת והמדויקת של הסרט, לא מצליחה להגשים את הבטחתה גם בשאר המערכות.

החיים האלה צילום יחצ

וויל (אוסקר אייזק) הוא תימהוני ניו-יורקי, שבהוראת הפסיכולוגית שלו, מיצר תסריט קצר לתרחיש מטלטל. במפגשים עם הפסיכולוגית אנו מבינים, בדיעבד, את עומק המורכבות והמצוקה בה הוא שרוי. אבי (אוליביה ויילד) היא האהבה שלכדה אותו בהיותו סטודנט, כשבהמשך הם מתחתנים וחולמים להקים משפחה יחד. במערכה השנייה, בעקבות אירועי המערכה הראשונה, אנו נחשפים לטראגיות של ה״מקרה״ ובהמשך, לדור ההמשך והשריד שנותר בעקבות המקרה. במקביל, המערכה השלישית, מובילה לשני פרקים שמתרחשים בספרד. ואם ההתרחשויות שם, נדמות לנו כמנותקות מהקשר, הרי ששיאו של הסיפור, בקשירת הקשרים, בין המקומות והדמויות הפועלות.

הדמויות והסיפורים, שקשורים לטרגדיה אחת, שמפרידה ומחברת בו זמנית, יוצרים ריבוי נרטיבים ושיבוש תסריטאי, אלה, כמו אלה, נשענים על מוטיבים מכתיבתו של בוב דילן (כולל משפט המחץ בסיום) ורבים משירי האלבום Time Out of Mind משולבים בפסקול הסרט. אבל מי שאינו מכיר את תפיסת עולמו וכתיבתו של דילן מקרוב, עשוי לאבד את העניין במהלך הציפייה מהר מידי.

החיים האלה צילום יחצ

דילן עצמו, בכרוניקות, מרבה להביא אפיזודות של מפגשים, כדי לנסות לתאר את הגורל שהפך אותו למי שהוא או כפי שהוא חותם את הפרק הראשון באוטוביוגרפיה: ״עכשיו הגורל עומד להתגלות. הרגשתי שהוא מסתכל ישר עלי ולא על אף אחד אחר״. אותו גילוי גורל שמעסיק רבות את דילן, מנסה להתממש על מפרט קולנועי שלם בהחיים האלה, כשדילן עצמו משמש כמיתוס מרכזי בעלילה.

גם הניסיון להבין את הסיפור, מהנעליים של מישהו אחר ומנקודות תצפית שונות, הוא תרגיל בהבנת דילן או כמו שפלו, אשת תיאטרון בשאיפה אומרת לו היי שם בשנות השמונים, ״בחיים אחרים, הייתי יכולה להיות אתה״. בכרוניקות, דילן משווה את הגורל למוזיקה, לשיטה שעובדת באופן מחזורי: ״מאחר שאתה חושב במספרים אי-זוגיים במקום במספרים זוגיים, אתה מנגן עם מערכת ערכים שונה. מוזיקה פופולרית מבוססת בדרך כלל על הספרה 2 ואז מתמלאת במבנים, צבעים, אפקטים ווירטואזיות טכנית כדי להעביר את המסר.

צילום יחצ

אבל התוצאה השלמה היא בדרך כלל מדכאת ומעיקה ומבוי סתום, שבמקרה הטוב יכול להיגמר רק על דרך הנוסטלגיה. אם אתה משתמש במספרים אי זוגיים, מתחילים באופן אוטומטי לקרות דברים שמחזקים את ההופעה והופכים אותה ראויה להיזכר לאורך זמן. אתה לא צריך לתכנן או לחשוב קדימה״ הוא כותב ובהמשך מפרט תאוריית מספרים שלמה, על פיה יצר ככותב ומלחין, שירים שנרקמו ביד המקרה. ההבנה של הגורל על פי דילן, עוזרת לנו להבין בסרט את נושא התזה של אבי, תזה שקושרת את המספר לגורל, ולסיפור.

אבל בעוד מאחורי התסריט והדימויים הדילנים, מסתתרת הרבה יצירתיות, מבחן התוצאה לא מצליח לממש את החזון התסריטאי המרהיב הזה. בפועל, קורסים המבנים פנימה, הדמויות לעיתים מתרחקות מדי לקצה (שגם הוא דילנאי מובהק) וקיימות המון יומרות מבוזבזות. לצד זה, סגנון הבימוי הנאיבי ברובו, דוחק את הדמויות לקלישאה. גם הניסיון להפוך את היצירה לתרבותית יותר, כאשר היא נשענת על מקורות השראה כמו נטלי פורטמן וטרנטינו (לצד אומג׳ לספרות זולה), הופך למאמץ מיותר שמגחיך את הדמויות.

צילום יחצ

אבל באמת, שאי אפשר להתעלם מהאופן בו המבנה מאתגר את הצופה, אני יכולה לציין, למשל, שני אפקטים תסריטאים נהדרים, שלרוב לא עובדים ובסרט הזה עובדים מצוין: השימוש בהוויה של פנטזיה כאשר הדמויות מספרות ומתבוננות בו זמן על הסצנה המסופרת, מה שמייצר ניתוח אקטיבי ומכפיל את המאורע והמשמעויות, ובפאזה אחרת ומשובחת, הפער בין הרצוי למצוי בדיאלוגים עצמם (ווריאציה שמתממשת בספת הווידוי אצל הפסיכולוגית אבל גם כווריאציה נפלאה בדיאלוג בין הסבא לנכדה- מה הסבא רוצה לומר ומה הוא אמר בפועל וכו׳).

לסיכום, פוגלמן משתעשע בעולם הסבטקסט ומקפיץ הרבה מהמרחבים של בוב דילן למבנה התסריטאי ולדמויות (הבת של וויל ואבי, נקראת על שמו – דילן והיא סמל למרד, למשל), לפעמים זה עובד ולפעמים לא. למה? כי צריך הרבה אומץ מצד הצופה לצאת מקונבנציות נוחות של תסריט, כי צריך לבוא עם הכרות מוקדמת על בוב דילן ומעל הכל, כי כנראה שזו יד הגורל על הסט.

[youtube 6xLWXK3OVnA nolink]

 כוכבים- 3

מרלנה- עובר. קיימת בתסריט, נשיות מתפרצת, שדורשת עוד קצת העמקה בכל מה שנוגע לדפוסי התנהגות ולמספרת הכל יודעת, אישה.