בגידה בעיניים עצומות

הוא פגש בה על אופנוע, בשחור מכף רגל ועד ראש, ובחסות הקסדה היא הצליחה להתמסר לפנטזיה שלה – לילה אחד עם גבר אחר

שאטרסטוק

כל חיי דמיינתי את זה. איך זה יהיה להיות עם גבר אחר.

אני חיה עם אותו איש שלושים שנה. הוא הראשון שלי. הוא היחיד שלי.

הוא ראה את הגוף שלי עוד לפני שאני ראיתי אותו, באותו אופן. עבר איתי התפתחות נערית, התבגרות, הפיכתי לאישה וגם תחילתו של תהליך ההתבלות. הוא זכה לראות כל סימן מתיחה חדש נוצר, בזמן אמת. הוא יודע בדיוק מה עבר על כל צלקת, כפל, עודף עור ובאיזה נסיבות הוא קרה. הוא יודע לספר שהבטן נשמרה מתוחה ושרירית עד הלידה השלישית. הוא יודע להבחין שאת הרפיסות שלה היא הרויחה ביושר אחרי הלידה השלישית.

אני אוהבת אותו. ממש אוהבת אותו. אבל לא מפסיקה לחשוב איך זה יהיה עם מישהו אחר.

שנים אני משתעשעת ברעיון. בלי שיש בכלל הצעות. מתלבטת ביני לבין מיניותי את מי הייתי רואה בתפקיד הדרמטי, גואל אותי מהמיניות החד גונית שגזרתי על עצמי באהבה. לא מצליחה לדמיין עצמי עם אף אחד שפגשתי עד כה.

יום אחד, כשאני לבושה מכף רגל ועד ראש, כולל קסדה עם משקף שחור, ורק צללים של צורת גופי משתקפים אליו, נעמד מולי איש. גבר. ענק.

״כמעט דרסת אותי״ הוא נזף בי, בלשון זכר.

המבט הכועס התרכך ברגע שהבחין בצללית הגוף, במגף עם העקב הגבוה.

גבר כזה גדול, שמסמיק בקלות היתה מעולם החולשה שלי.

“אני רוצה להחליף פרטים” הוא מתעקש. על אף שלא קרה כלום.

“תן לי את המספר שלך. מבטיחה להתקשר”. ממש לא אני אמרתי את זה. זו ההיא שמסתתרת מאחורי הקסדה, הבגדים, משקפי השמש הגדולים. בודאי לא התכוונתי לדרך שהוא הבין את המשפט הזר הזה. אבל הוא הבין אותו היטב. בדיוק כפי שההיא במסיכה התכוונה שהוא יבין. הוא שלף פתק קטן וטוש וכתב בכתב ידו את המספר.

טחבתי את הפתק לכיס המכנסיים ויצאתי להשכיב את הנינג’ה שלי.

בכלל לא חשבתי עליו.

ארבעה ימים שלמים.

ואז ראיתי שהאיש מכניס את המכנסיים (והפתק) למכונת הכביסה.

“זו הזדמנות לכבס את המוסר הדפוק שלי” חשבתי לעצמי. ואיפשרתי לו להפעיל את מכונת הכביסה עם הפתק.

ליבי במטבח קורא עיתון, ונפשי תחובה בפתק שבתוך המכנסיים שבמכונת הכביסה.

במשרד התחיל לו עוד יום של מרוץ. ואצלי בלב התהפך שעון החול שממתין לגרגיר החול האחרון שיודיע שתם עוד יום עבודה משעמם.

הפתק, שהצלתי רגע לפני שנהרס קליל, מציג מספר טלפון חסר. הספרה האחרונה לא ברורה בכלל. אבל אני מחליטה לחייג.

״שלום״ אומר קול עמוק ונינוח.

״שלום״ אני משיבה חסרת סבלנות.

“כן” אומר הקול העמוק והנינוח.

“זו אני” אני משיבה בקצרה. לא מבינה איך להציג את עצמי.

“מהתאונה?” הקול הנינוח נרעד קלות.

“זו לא היתה תאונה, נודניק”.

“חיכיתי לך חמישה וחצי ימים” הוא אומר ואני נמסה.

“מה אתה רוצה?” אני שואלת אותו, כהרגלי בישירות.

“מה אני רוצה? אני רוצה לראות את העיניים שלך, ללטף את הגוף שלך, לנשק את השפתיים, שהן הדבר היחד שבעצם באמת ראיתי ממך”, הוא מפתיע בישירות משלו.

“ואיך תדע שגם אני מוצאת חן בעיניך? מבעד לחליפת הרכיבה, הקסדה והכפפות?”

“גם?” הוא ספק אומר ספק שואל.

כן, שמתי לב שחשפתי מה אני מרגישה, קיויתי שלא ישים לב.

“יש לי הרגשה שכן”.

“אתה מבין שאני נשואה?” אני מעבירה אליו את ייסורי המצפון שלי והוא מקבל אותם באהבה.

“גם אני נשוי. בערך. זה סיפור ארוך. אולי ניפגש? נדבר?” הוא שואל ברצינות.

“תגיע היום בשעה שבע למלון “מים גנובים” אעדכן אותך על מספר חדר מאוחר יותר”. אני מנתקת לפני שאתחרט. אני לא יודעת מי זו הדמות שנכנסה והשתלטה לי על הגוף, אבל אני ממש אוהבת אותה.

יום העבודה הפך קליל. אפילו מצאתי עצמי שרה בשירותים של החברה.

לקראת שש אני מגיעה לחדר במלון. שעה זה הרבה מאוד זמן למצפון שמתעורר ובועט.

למה אני עושה את זה? מילא שאני פוגעת באיש שלי, אבל גם הוא נשוי. ואני פוגעת גם בה. מאיפה השתלט עלי מצב הרוח האנוכי הזה? ואיך זה יהיה להיות מוקפת בכל הטוב הזה שלו?

השאלה האחרונה מכריעה את הכף.

אבל כדי להשתיק את המצפון הדואב אני מתקשרת אליו, גם הפעם מחסום, ומבקשת דבר אחד.

“יש לי תנאי אחד.”

“שלום גם לך”

“אתה לא מגיע לפה, לפני שאתה קונה לאישתך מתנה. אם אני גונבת אותך ממנה, אני רוצה שיהיה לה פיצוי הולם. בסדר?”

“את באמת משהו מיוחד. זהו?”

“לא. על הידית של חדר 105 יש צעיף. אתה דופק על הדלת רק אחרי שכיסית איתו את העיניים. היטב”.

גם הפעם אני לא מאפשרת לעצמי לשמוע את התגובה.

הדמות הזו שנכנסה לי לגוף מבקשת להגן עלי. ואני בסך הכל זורמת איתה.

בחמישה לשבע נשמעת דפיקה על הדלת. בחריץ אני רואה אותו. לבוש במעיל חום, מכנסיים מהודרים וכיסוי עיניים מנומר.

אני לוקחת אותו בידיי, ומובילה אותו פנימה. לחדר ואלי.

לאורך כל הערב, הוא מקפיד לא להסיר את כיסוי העיניים וגם לשאול אם בכל זאת אפשר. הכבוד שהוא מפגין לבקשה ההזויה שלי גורמת לי נחת.

אחרי מקלחת קצרה, ממש על הדלת, אני מזכירה לו להשאיר את כיסוי העיניים על ידית הדלת ולא לשכוח לתת לאשתו את המתנה.

ממני נדרשת מקלחת ארוכה. גם היא לא מצליחה לנקות את מצפוני. אני חוזרת לחיים שלי, חוששת מהמבט בעיניים של האיש. למזלי הוא כבר ישן וכל מה שנדרש ממני זה להחליק בשקט למיטה. לא ישנתי בלילה ההוא. וגם לא בזה שאחריו. ייסורי המצפון ופלאשבקים של סקס מטורף התערבבו והעירו אותי בכל רגע ביום. איך אפשר להמשיך ככה את החיים? הסוד הזה מוסיף לי קילוגרמים עצומים שמתרכזים כולם בלב.

עשרה ימים עוברים עד שההיא משתלטת עלי שוב.

“את לא נורמאלית. למה לא התקשרת? אני לא מתפקד מאותו יום. חושב עלייך. לא יכול ליצור איתך קשר, אני לא יודע אפילו את שמך הפרטי”

“שלום,” אני משיבה

“אפשר להפגש שוב?” הוא מתחנן

“שבע. אותו מקום” אני מנתקת את השיחה ומרגע זה אני מחפשת שלט שיעביר את השעון לשבע.

אני מגיעה לחדר בשש. משאירה את הצעיף המנומר על ידית הדלת. וממתינה.

הדפיקה בדלת מגיעה בדיוק בשעה שבע ודקה. “חכי” הוא אומר “אל תפתחי. אני רוצה לבקש ממך משהו. אני בלי כיסוי העיניים”.

הדמות שהשתלטה עלי מתעקשת על כיסוי העיניים, ולא מאפשרת לי להתמסר לבקשה הלגיטימית שלו. “מצטערת” אני לוחשת מהצד השני של הדלת.

חמש דקות ארוכות עוברות.

חשבתי שהוא התייאש והלך. במידה מסויימת זה הקל עלי. סימנתי וי על המשימה הקשה. אפשר להמשיך בחיי.

אני אוספת את דבריי ופותחת את הדלת.

האיש בכיסוי העיניים המנומר עומד שם. מכניס אותי חזרה אלי החדר. נוגע בי כפי שמעולם לא נגעו בי. הוא מעורר בי תשוקה שלא זכרתי שקיימת בי.

האם אפשר יהיה להפסיק את זה אי פעם? האם אפשר לחיות את החיים הכפולים האלו?

רגע לפני שהוא הולך הוא לוחש “תבטיחי לי שתתקשרי מחר?” אני מחייכת ומהנהנת.

כבר בבוקר התקשרתי. אמרתי שאני לא יכולה להמשיך בחיים הכפולים האלו. שהוא מדהים, שנהניתי מכל רגע, אבל המועקה על הבגידה היא עצומה ומעסיקה אותי בכל רגע ביום. שאין לי ברירה אלא להחזיר את עצמי למסלול החיים. לפני שאני מנתקת אני אומרת לו “תודה”.

הוא אומר שהוא מבין אותי והלוואי והיתה לו דרך לשכנע אותי אחרת. שהוא מיוסר מזה וגם אם היה רוצה לא לכבד את בקשתי להתנתק, אין לו שום פרט עלי, והוא לא יודע אפילו איך אני נראית.

אני מנתקת את השיחה ואחרי 48 שעות מייסרות, אני מצליחה להתנתק גם ממנו.

החיים שלי חזרו למסלולם. למדתי להעריך את השגרה. למדתי להעריך את עצמי. למדתי להעריך את המקום שהסקס תופס בחיי.

ממש לעיתים רחוקות אני חושבת עליו. וגם על ההיא, שהשתלטה לי על החיים ואישרה את החוויה הזו. לא ברור למי אני יותר מתגעגעת, אליו או אליה.

שנה ארוכה עברה. בכניסה לדיון בבית המשפט אני עורכת דיוקים אחרונים עם הלקוח החשוב שאני מייצגת. המתח שלפני פתיחת תיק חדש מעורר בי מעט התרגשות. התיק כבד ומאוד מסובך. לפחות יכניס מעט עניין בשגרת העבודה האפרורית.

“בית המשפט” מכריזה הקריאה ואני מוכנה בבטחון מלא לייצג את הלקוח החשוב שלי.

על כיסא השופט מתיישב איש. מוכר. מעורר געגוע.

עיניו הלא מכוסות מתבוננות בצעיף שכרכתי מסביב לצווארי.

צעיף מנומר.