"אני הייתי אותה בחורה שמנה שהסתכלה על רזות"

אז נחזור לרגע הזה בו יצאתי מהאימון כולי דומעת, הרגע הזה נצור בתוכי ולא אשכח אותו לעולם. הרגשתי שההתאוששות מהטראומה הזאת לקחה לי כמעט חיים שלמים. זה דרש ממני תעצומות נפש להעביר את הכאב העצום הזה בו הייתי שרויה המון זמן

מאת מעיין לביא

בואו נודה על האמת. כולנו חושקות בגוף חטוב, גם אותה בחורה שנראית בעינינו חטובה לתלפיות, גם היא  רוצה להיות חטובה אף יותר. לחיטוב אין סוף. כמו שגם לשופינג, לאוסף הנעלים שלנו, או לאוסף התיקים והבגדים שלנו אין סוף. תמיד אנחנו רוצות יותר. אבל בואו נתרכז רגע באותה בחורה שבאמת צריכה לרדת במשקל, לא אחת כזו שכבר נראית מיליון דולר ומקטרת על הישבן שלה, שלא מספיק מוצק בעיניה.

בואו נדבר רגע על נשים עם הבטן הרופסת, הנשים העגלגלות, המלאות – ולא במקומות הנכונים. כי הרי כשהכל נכון ובמקום, למי באמת איכפת? הכאב מתחיל כשאת מלאה לא במקומות הנכונים ואיך שלא נסתכל על זה, זה  משהו שמשקיף על הרבה תחומים בחיים בהם אנו מרגישות שהיינו רוצות קצת יותר מעצמנו, או אולי בעצם קצת פחות.

פחות במשקל,למשל. על מנת שחווית השופינג תהפוך ליותר כיפית ונעימה ולא תהיה כרגיל, חוויה מייאשת שגוררת אחריה כאב פנימי ותסכול. כמה פעמים רצינו ללכת להתאמן במכון כושר או בסטודיו, כשכבר חשבנו שהגיע הזמן לקום ולעשות שינוי,  עד שהעזנו בשארית כוחותינו הנפשיים לקום ולצאת למקום שבו כולם נראים יפים ונכונים ואילו אנחנו הנשים המלאות, נדחקות הצידה.

כמה פעמים קרה לך שהגעת למכון כושר וראית איך כולם לבושים במיטב מותגי הספורט ומאובזרים בציוד שהכי עושה רושם והבנת עולם הכושר ראוי אך ורק לאנשים שנמצאים בכושר ולא לכאלה שמנסים למצוא כאן לעצמם שיגרת חיים בריאה ונכונה?
כמה פעמים נבהלת כשנכנסת לסטודיו? הרי, מלא נשים עם הטייץ הנצמד, הגופייה הצבעונית עם המחשוף הקטן ונעלי הספורט המנצנצות משוטטות להן בנחת על רצפת הפרקט המבריקה ממך לידך.

ואת? את בסה"כ רצית להתאמן. להזיע קצת ואולי על הדרך גם להצליח לרזות וללכת הביתה עם הרגשה טובה יותר. מהצד, העולם הזה נראה מפחיד ומרתיע ברמות שלא ניתן לתאר. אני הייתי שם.

מעיין לפני ואחרי דיאטה

אני הייתי אותה בחורה שמנה, שהיתה מסתכלת על הנשים הרזות והחטובות כבובות ראווה מושלמות. אחת החוויות שחקוקות בזכרוני הכי חזק שיש, היא שאני  נכנסת לשיעור, נעמדת מול מראה, נדחקת אחורה, כשכל הרזות והחטובות עומדות זקופות בשורה ראשונה. והנה אני, נדחקת שם מאחור בשורה האחרונה, מתביישת בעצמי כל כך.

מתביישת לזוז אפילו במילימטר אחד ובעיקר מביטה בדמותי המשתקפת מולי, ולא, אני לא חטובה כמו כל שאר הבנות וזה משתק אותי ומאכזב אותי ברמה שאני מרגישה את זה בכל הגוף. הכאב חונק אותי ומתיישב לי חזק כמו עצם בגרון.

את הסטודיו הזה, אני עוזבת באמצע בדמעות, מאחר ואני לא מצליחה להכיל את גודל האכזבה הזו מעצמי. אני עוזבת כי אני יכולה להתמודד עם תחושת חוסר השייכות למקום הזה בו אני עומדת, שאמור להיות שייך לי. אבל באותו רגע, אני מרגישה שהוא שייך רק לאותם אנשים חטובים, רזים, שריריים, "מושלמים".

באותה נקודה את מרגישה שאת מוותרת לעצמך, לא כי לא רצית או לא היית רצינית אלא כי לא היית אחראית ואפילו להפך. אם את היית רזה או שרירית, לא היית מגיעה לכאן מלכתחילה אבל העובדה היא, שהרמת את עצמך מהספה עליה את כל כך רגילה להימרח. כלומר, כבר עשית מהלך אז אי אפשר להגיד שאת עצלנית או שאת לא ראויה או לא מנסה.

את מרגישה שאת מוותרת לעצמך, מהסיבה הפשוטה והיחידה שאת לא שייכת לעולם שלהם. העולם הזה שאמור להרגיש לך הכי טבעי להשתייך אליו – עולם הכושר.

אז נחזור לרגע הזה בו יצאתי מהאימון כולי דומעת, הרגע הזה נצור בתוכי ולא אשכח אותו לעולם. הרגשתי שההתאוששות מהטראומה הזאת לקחה לי כמעט חיים שלמים. זה דרש ממני תעצומות נפש להעביר את הכאב העצום הזה בו הייתי שרויה המון זמן. שנים עברו עד שהצלחתי לאסוף  מחדש את כל הכוחות הנפשיים שלי על מנת להתחיל מחדש והפעם, בלי להישבר. אז איך בעצם המשכתי הלאה לאחר רגע התבוסה הזה, מה עשיתי?

ראשית, הגעתי להבנה מסוימת עם עצמי, שאני חייבת בכל מחיר לחזור להתאמן. מה לעשות שהשומנים לא יעלימו את עצמם? דבר שני, החלטתי שהגיע הזמן שלי לצאת אל העולם. להתחיל לחוות כל דבר בביטחון עצמי מלא. רציתי להיות חזקה מספיק בכדי להסתכל לעצמי בעיניים באותו סטודיו, מול אותה מראה גדולה ולא להשפיל מבט.

רציתי שתהיה לי את היכולת לראות את עצמי ולא להרגיש שאני מקבלת סטירת לחי, רציתי להרגיש שבא לי להמשיך להסתכל במראה. רציתי ליהנות ממה שאני רואה. לכן, לאחר שהפנמתי את הרצונות והשאיפות שלי, לקחתי על עצמי את המשימה הזו – להתמודד עם עצמי, להתעקש ואם צריך אז אפילו להלחם. להתרכז במטרה המאוד ברורה שהצבתי לעצמי, באימון שלי ורק שלי, לא משנה מי עומד מלידי.

כך, יום אחר יום, תוך עבודה עצמית קשה ואינטנסיבית, שכנעתי את עצמי להגיע לאותו גוב אריות ולהתמודד עם עצמי ועם הסביבה. כן להתאמן, כן להזיע, לא לברוח בשום מצב, להתמיד, לא לוותר לעצמי! והכי חשוב- כן להביט בדמותי במראה, להסתכל לעצמי בעיניים ולדעת שאני מסוגלת, אני אצליח.

מיום ליום הרגשתי יותר טוב עם עצמי, הרגשתי יותר בטוחה בעצמי. כל יום שחלף, ההרגשה שאני גוברת על הפחדים שלי התחזקה ובלי לשים לב, התחלתי להשתלב בעולם הכושר. ההתמדה שלי והאומץ שלי, הם אלו שהביאו לי את התוצאות. כמו סיפור סינדרלה, הגוף השתנה בהתאם ועם השינוי הזה הגיעו בגדי הספורט המנצנצים, שהחליפו את הטריינינג החורפי ואת בגדי הספורט הישנים והמוזנחים.

** הכותבת היא מעיין לביא – מאמנת נשים להצלחה

צילום: אלבום פרטי