Saloona

» צילום: Thinkstock

שבת, חמש לפנות בוקר. צלצול טלפון מעיר אותי. מבועתת אני מחפשת מאיזה טלפון מגיע הצלצול, מהנייד, מהנייח? תוך כדי אני מפילה את כוס המים שעומדת על השידה ואת הטלפון הנייח  - זה הוא שצלצל.  אלוהים אדירים, צלצול טלפון בחמש לפנות בוקר זה הצלצול הנורא מכולם. הצלצול שגורם לכל אמא, לכל אבא, שנתנו בערב את האוטו לילד להחסיר פעימה מליבם. זה הצלצול שכולם חרדים מפניו. אף אחד הרי לא מצלצל בחמש לפנות בוקר כדי לשאול מה נשמע.

על הקו הבן שלי, נשימתי נעתקת. אלוהים אדירים הכל בסדר? אני שואלת אותו. תודה לאל, זה הוא שמדבר איתי ולא חלילה מישהו אחר.
הוא  נשמע מבוהל: ריסקו  את החלונות של הג’יפ הוא אומר לי, "האוטו כולו מלא בזכוכיות".

"אתה בסדר?", אני שואלת, "אתה בסדר?"

"כן", הוא אומר, "אני בסדר, אבל החלונות של הג’יפ לא".

באותו רגע אני נושמת לרווחה. שילך הג’יפ לעזאזל, העיקר שהילד (שהוא כבר מזמן לא ילד) בסדר, העיקר שלא קרה לו שום דבר, שהוא בריא ושלם. אין לילה אחד מאז שיש להם רישיון נהיגה, במיוחד בסופי שבוע, שאני ישנה בשלווה. תמיד עם עין אחת פקוחה, תמיד עם אוזן כרויה, תמיד נים ולא נים. ורק כשאני  שומעת את המפתח בחור המנעול של דלת הכניסה ואז את כל אחד מהם נכנס לחדרו ומגיף את הדלת, רק אז אני מרשה לעצמי לנשום לרווחה ,להיכנס לגלי אלפא ולתנומה עמוקה.

זה לא סוד ולא אני הראשונה שאומרת את זה: ילדים קטנים דאגות קטנות, ילדים גדולים דאגות גדולות. ועד מתי, אני שואלת את עצמי, עד מתי אני אמשיך לדאוג להם? האם יש תאריך פקיעה לדאגה הזו המותכת לליבך מרגע שהם מגיעים לחייך? כנראה שאין. אני זוכרת שאבא שלי אמר לי כשהייתי צעירה: "תתחתני כבר!". "למה?", שאלתי אותו, "למה אתה כל כך רוצה שאתחתן?". והוא השיב: "כדי שמישהו אחר ידאג לך".

אבל אני יודעת שגם אם הם יתחתנו, וגם אם מישהי אחרת או מישהו אחר ידאגו להם, אני לא אסיר דאגה מליבי. אני אמשיך לדאוג להם כאילו יצאו זה עתה מרחמי. כי ככה זה באמהות, אנחנו לא משחררות. מרגע שהם יוצאים מהבית אנחנו שולחות אותם נטולי הגנה לעולם האכזר שבחוץ. הם אמנם מצוידים בכל מה שלימדנו אותם והענקנו להם, אבל מרגע שהם יוצאים מהבית אנחנו לא יכולות להגן עליהם. פצפונים אנחנו שולחות אותם לבית הספר כדי להתמודד מול בני אדם קטנים הנמנים על הזן המרושע ביותר בעולם, ילדים אנחנו שולחות אותם לצבא,  להתמודד עם משמעת יד ברזל שאנחנו מעולם לא נקטנו בה, להתמודד עם מלחמות והרג שאנחנו אף פעם לא חינכנו  אליהם. בדרך כלל הם מתמודדים ועוד איך מתמודדים, אבל  עדיין אנחנו לא משחררות. גם כשהם מתחתנים אנחנו לא משחררות וגם כשנולדים להם ילדים. וכשנולדים ילדיהם אנחנו מוסיפות עוד דאגה לליבנו: כעת אנחנו חרדות ודואגות לא רק לילדים שלנו, גם לילדים שלהם, לנכדינו.

בשבת התעוררתי בחמש לפנות בוקר מצלצול טלפון מבעית. לא הצלחתי יותר להרדם, הלך הלילה. ביום ראשון הכנסנו את הג’יפ לתיקון החלונות שנותצו. עוד באותו היום היו לג’יפ חלונות חדשים וריפודי המושבים נוקו עד לשבר הזגוגית האחרון. הגנב או הנרקומן שניסה לפרוץ לג’יפ, לא רק שבר את החלונות, הוא שבר לי עוד פיסה מליבי החרד. השריטה על דלת הנהג, שריטה כעורה נקמנית שהותיר הפורץ כשלא הצליח למצוא את מבוקשו, לא דומה בכלום לשריטה שהותיר בליבי, עוד שריטה של חרדה ופחד ודאגה בלב של אמא.