אלימות נשית בקולנוע הישראלי

לרגל צאת ספרו השני של ד"ר פבלו אוטין, "שיעורים בקולנוע", יחברו יחד מבכירות הבמאיות של הגל החדש בקולנוע הישראלי, לפאנל בהנחיית העיתונאית, נטע אלכסנדר, שיעסוק בין השאר באלימות חברתית מגדרית

הקולנוע הישראלי משנה בשנים האחרונות את פניו. הוא הופך למגוון יותר, בוער וחתרני. השפה של הקולנוע הישראלית מתרחבת אף היא, ומתאפשר קולנוע ישראלי חדש ומקורי. כל זה מתאפשר בזכות סרטים שמבטאים קולות אחרים בחברה הישראלית ובזכות הגל החדש של יוצרות שסרטיהן התקבלו כחלק מהקאנוניזציה, ואפשרו את הרחבת השיח שנחשב עד לפני מספר שנים, כגברי ברובו.

שינוי השיח איפשר מהפכות רבות. כך פרצה לתודעה רמה בורשטיין עם סרטיה הנפלאים, החרדית וכך פרצה לא מזמן הערבייה מייסלון חמוד עם "לא פה, לא שם". אבל בין לבין, הופקו סרטים של נשים ישראליות וחילוניות, שסרטיהם פילסו דרך לעשייה נשית ואפשרו מהפכה שקטה שהפכה את היצירה הנשית ללגיטימית ויצרה סביבה נוחה לנשים מכל הקשת החברתית.

טלי במאית בפאנל

מיותר לציין שבמקביל לפריחה הנשית בקולנוע הישראלי, הפכה גם הביקורת הנשית ללגיטימית ונרשמה עלייה הדרגתית לאורך השנים, במספר הנשים שעוסקות בביקורת קולנוע.

וזה מוביל אותנו לד"ר פבלו אוטין, יליד בואנוס איירס שעלה ארצה בשנת 1996. אוטין הוא חוקר ומבקר קולנוע, מייסד פורום מבקרי הקולנוע של ישראל, מרצה לקולנוע, פעיל חברתית ופמניסט בנפשו. אין הרבה אנשים שקולנוע זורם בדי.אנ.איי שלהם כמוהו. לאחרונה השיק את ספרו השני "שיעורים בקולנוע" (קדם לו הספר המצוין, "קרחונים בארץ החמסינים"). הספר הוא אסופת ראיונות נדירה, הבוחנת בעין קולנועית את מדגם הסרטים החשובים שנעשו כאן בעשור האחרון.

יעל קיים

לרגל צאת הספר יחברו יחד מבכירות במאיות הגל החדש: מיה דרייפוס ("ההיא שחוזרת הביתה"), טלי שלום עזר ("פרינסס"), יעל קיים ("ההר") ובהנחיית חוקרת ומבקרת הקולנוע נטע אלכסנדר הן ידונו בהשתתפות פבלו אוטין, במהפכה הנשית המתרחשת בשנים האחרונות, בשיאה, בקולנוע הישראלי.

נטע במאית בפאנל

האופן בו נשים, במאיות ישראליות, רואות את המהפכה שמתרחשת ביחס לנשים ולמקומן של הנשים בחברה, ידון בפאנל תוך ניסיון לבחון כיצד הבמאיות נותנות לכך ביטוי בסרטיהן. הפאנל שיתקיים במסגרת אירוע ב"מגדלור" ביום חמישי הקרוב (16.2) בשעה 20:00, סובב סביב המאמר המרכזי של הספר שכתבו נטע אלכסנדר ופבלו אוטין ושואל שאלות נוקבות בנוגע לאופן שבו אלימות מוצגת בקולנוע הישראלי החדש.

פבלו בפאנל

המאמר טוען שחלק גדול מהסרטים מתארים גילויים של אלימות חדשה, כלומר, אלימות חברתית, מגדרית, שנוכחת לא בשדה קרב, אלא ממש במרחבים האינטימיים ביותר, בתוך היומיום, בתוך הבתים. בנוסף, בולט כי חלק גדול מהסרטים שעוסקים באלימות מהסוג הזה נוצרו על ידי נשים (שש פעמים, הנותנת, פרינסס, ההר, הרחק מהיעדרו, ההיא שחוזרת הביתה, את לי לילה). ולכן יש תחושה שנשים מתחילות לחשוף יותר ויותר את האלימות שסובבת אותן כשהן מסתובבות בעולם.

מאיה במאית בפאנל

שאלות אחרות שיעלו לדיון, האם יש ייחודיות מסוימת לאלימות בקולנוע הישראלי העכשווי, והאם יש הבדל בין אלימות בסרטי במאיות לאלימות בסרטיהם של במאים (כמו למשל בסרטים של נדב לפיד, תום שובל, או קשלס ופפשודו)? במהלך הפאנל הבמאיות ידברו על כיצד הן תופסות אלימות קולנועית באופן כללי (האם מדובר בטכניקה נרטיבית ואסתטית לגיטימית? באקט פוליטי? בפרובוקציה? באלמנט מיותר או בעייתי שעדיף להימנע ממנו?). הן יבהירו מהם סוגי האלימות ש"מדברים" אליהן כצופות וכבמאיות.

 ** הכותבת היא מרלין וניג, מבקרת הקולנוע של "סלונה"

מרלין וניג
יוצרת וחוקרת בינתחומית, מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וחברה במועצת הקולנוע הישראלי