"אימא בתפקיד" / לורי גלמן / פרק 1

זהו רומן שובה לב ומצחיק שמיועד לכל מי שממלאים תפקיד בוועד ההורים, וגם למי ששמחים שהם לא. אנחנו מחלקות עותקים של הספר אז אל תפספסו!

מי מוכן להביא למסיבה כלים חד–פעמיים? ועוגיות? יש הורים מתנדבים ללוות את הטיול למפעל השוקולד? וכל מי שיש לו בעיה עם שעת הפגישה עם המורה – שינסה להחליף בעצמו. ככה, פחות או יותר, עומדת להיראות השנה של ג'ניפר. היא שוב עשתה טעות והתנדבה להיות יו"ר ועד ההורים של כיתת הגן. אולי "התנדבה" זאת לא המילה הנכונה – "התנודבה" יהיה יותר מדויק.  זה מה שקורה כשהיו"ר הבית–ספרית היא החברה הכי טובה שלך.

מהר מאוד ג'ניפר מגלה שבכיתה הזאת יש כל מה שדרוש כדי להפוך את השנה למאתגרת במיוחד: אימא שמיידעת שוב ושוב על האלרגיות של הבן שלה, הורה שזומם הפיכה פוליטית בוועד, מישהי שלא מבינה את הסרקזם השנון באימיילים, וגם, ממש ממש במקרה, אבא שווה במיוחד שג'ניפר זוכרת מהתיכון בתור דון–בורג'ס–חתיך–הורס. אבל הסירו דאגה מליבכם, ג'ניפר היא להטוטנית מוכשרת. זאת אומרת, לא באמת, היא פשוט אימא, והלהטוטנות היא חלק מדרישות התפקיד. ג'ניפר מנסחת את המייל הראשון להורי הכיתה ולוחצת "שלח". זהו, השנה יצאה לדרך, ולג'ניפר אין מושג איך היא תסתיים.  זהו רומן שובה לב ומצחיק שמיועד לכל מי שממלאים תפקיד בוועד ההורים, וגם למי ששמחים שהם לא.

זהו רומן הביכורים של לורי גלמן, עיתונאית ושדרנית אמריקאית–קנדית.

רוצות עותק? מלאו את הטופס למטה ואולי תהיו בין הזוכות!

 אימא בתפקיד צילום מסך

פרק 1

לכבוד: הורים

מאת: ג' דיקסון

תאריך: 4 בספטמבר

נושא: נעים מאוד – אני יו"ר ועד ההורים החדשה שלכם

 שלום לכל הורי כיתת הגן של מיס וורד!

שמי ג'ניפר דיקסון, ואני "התנדבתי" להיות יו"ר ועד ההורים שלכם השנה. מכיוון שזו עבודה כפוית טובה, אל תצפו לאימיילים חמימים ולבביים כמו אלה שוודאי קיבלתם בשנים קודמות מהמעון. תתעוררו! אתם בגן חובה ברחובות הקשוחים של בית-הספר היסודי ע״ש ויליאם ה' טאפט, והגיע הזמן להכיר בעובדות. העובדה המרכזית היא שאני האחראית ושיש לי כמה הצעות תקיפות שיהפכו את השנה הזאת לקלה יותר עבור כולנו, במיוחד עבורי.

ראשית, קראו את האימיילים השבועיים ה@#$%& מהגן! אולי הם נראים לכם משעממים, אבל האמת היא שהם יספקו לכם מידע חשוב ויחסכו ממני לענות על שאלות כמו "מתי אספת ההורים?" (התשובה למטה, דרך אגב).

שנית, כשאני מבקשת משהו, תתנדבו! אם אני אומרת שאנחנו צריכים סופגניות, תשאלו, "כמה?" לא, "אפשר להביא כוסות חד־פעמיות?" אני לא רוצה פשוט לקבוע לכל אחד מה הוא צריך להביא, אז בבקשה תהיו בין הראשונים להשיב לאימייל שלי. אני אבחן אתכם בקרוב כי אספת ההורים היא… (ראו בהמשך).

ושלישית, אם יש אירוע… תגיעו! יכול להיות שהאירועים נראים לכם משעממים וטרחניים, אבל בואו לא נשכח שאנחנו מנסים לבנות קהילה. אי אפשר שכל פעם יופיעו אותם חמישה אנשים, כי בסוף יימאס להם זה מזה.

תאריכים חשובים לרשום ביומן:

יום ההולדת שלי: 18 באפריל. לא חייבים לתת מתנה, אבל שתדעו שאני אוהבת את סטארבקס.

 אספת הורים: יום שלישי, 27 בספטמבר – 18:30–20:30.

זאת תהיה ההזדמנות הראשונה שלכם לראות איך אלכוהול משפיע על ההורים האחרים. אני אבקש הצעות לכיבוד קל מתישהו בשבוע הבא.

 דו־שיח-על-קפה להורים: 7 באוקטובר. מיקום: המועדון. אין לי מושג על מה הדו־שיח, אבל אל תופתעו אם הוא יהיה על סוגים של קפה.

 מפגש חברתי להורים, כיתות גן עד ו': 18 בינואר, 18:00–20:00. מיקום: קפיטריה. מניסיוני, המפגשים האלה מעט מביכים, קצת כמו הנשף של כיתה ז'. ההשתתפות על אחריותכם בלבד.

 מיס וורד ביקשה גם שתביאו תמונה של הילדים שלכם לפני היום הראשון ללימודים. אני חוזרת – לפני היום הראשון של הלימודים. אני לא בטוחה, אבל נראה לי שהיא מתכננת להשתמש בהן באיזה טקס שָֹמָאני כדי לטהר את הכיתה.

זה הכול בינתיים.

שאלות?

 ג'ניפר

 נ"ב: דרך אגב, אם יש ביניכם מישהו "יצירתי", נא להודיע לי. השנה כל המתנות למורה יצטרכו להיות תוצרת בית, אז בנושא הזה – ואך ורק בנושא הזה – אני פתוחה להצעות

 

אני לוחצת על שלח במחשב הנייד שלי, נשענת לאחור בכיסא ומחייכת חיוך מרושע.

"הנה, נתתי להם קצת חומר למחשבה," אני אומרת, לאף אחד.

אני משפשפת את עיניי העייפות ותוהה בפעם החמישית היום למה לעזאזל הסכמתי להיות שוב יו"ר ועד ההורים.

האינסטינקט הראשוני שלי היה נכון.

"אין פאקינג מצב בעולם," אמרתי לנינה גרנדיש כשהיא ביקשה זאת ממני. נינה היא הכוהנת הגדולה השולטת בוועד ההורים של כל בית-הספר. למרות זאת, היא החברה הכי טובה שלי. "זאת העבודה הכי גרועה שהייתה לי מאז שעבדתי בשירות לקוחות של חברת ביטוח."

"בבקשה!" היא התחננה. "אני ממש צריכה אותך."

"לא. אין לי זמן לזה."

"יש לך זמן. וִיו ולאורה כבר חזרו לקולג'."

"אני מתחילה את האימונים שלי למרוץ."

"איזה מרוץ?"

"מרוץ־הבוץ."

"ממש," לעגה נינה.

"חשבתי לאמץ כלב בשביל מקס ואני עסוקה עם הסיפור הזה."

"לא, את לא. את שונאת כלבים. נו! תחשבי על כל הניסיון שאת תביאי לתפקיד."

"וואו," אמרתי. "תודה שאת מזכירה לי כמה אני זקנה יותר מכל ההורים האחרים."

"לא זקנה יותר," קרקרה נינה. "מנוסה יותר."

וזה נכון, בחמש-עשרה שנה כמעט. שנות התשעים היו עשור די אבוד אצלי. אחרי ששרדתי ארבע שנים באוניברסיטת קנזס מצאתי את עצמי עם תואר סופר-שימושי בהיסטוריה של האמנות ובלי סיכוי קלוש שבקלושים למצוא איתו עבודה. אז החלטתי לצאת לדרכים ולראות קצת עולם. יש אנשים שנוסעים לפריז כדי לראות את יצירות האמנות הגדולות; יש כאלה שנוסעים לרומא כדי לראות את הארכיטקטורה האגדית. ואני? אני נסעתי לאמסטרדם כדי לראות להקה ענקית. INXS בדיוק עלו גל ההצלחה העולמית שלהם, הודות לאלבום שלהם, 'X'. למזלי, הם עדיין לא היו עד כדי כך מפורסמים ולכן עוד לא יצאו רק עם דוגמניות־על. הם שלפו אותי מהקהל בעיקר הודות לתקופת ה"בלי חזייה" שהייתי בה, והנה הפלא ופלא, הפכתי לגרופית.

אתם מכירים את הסרט הזה של קמרון קרואו, 'כמעט מפורסמים', שבו קוראים לבנות "Band Aids" והן מצטרפות לנסיעות של הלהקה ושומרות על ה… מורל, של החברים בלהקה? זה היה משהו דומה, אבל ממש לא כזה זוהר. הייתי עם INXS קצת יותר משנה, ואז עברתי לזמר פולק בשם גרג בראון. כן, גם אני בחיים לא שמעתי עליו, אבל הוא בהחלט משך קהל, גם אם זה היה קהל שלא נהג להתרחץ. בשלוש השנים שטיילתי, איכשהו מצאתי את עצמי עם שתי ילדות, אחת מהן אולי כן ואולי לא הבת של מייקל האצ'נס, הסולן של INXS. הודות למותו בטרם עת בשנת 1997, ויו המסכנה כנראה לעולם לא תדע את האמת. אבל תורם הזרע של לאורה הוא כמעט בטוח נגן הבנג'ו של גרג בראון. אני בטוחה ב-65 אחוז.

אם לצטט את המשורר סטיב פרי מלהקת ג'ורני, "אומרים שמסע הופעות הוא לא מקום טוב להקים בו משפחה." אז לקחתי את שתי הילדות שלי משני האבות השונים וחזרתי הביתה לקנזס סיטי.

למעשה, באותו זמן ההורים שלי כבר הצליחו להגשים את חלום חייהם ועברו לאוברלנד פארק, שזה פרבר מגונדר של קנזס סיטי. הייתי עצובה שלא הספקתי להיפרד מהבית שלנו, אבל מאושרת שהיה לי מקום כל כך נחמד להביא אליו את ויו ולאורה.

בואו נגיד שהיה לי הרבה מה להסביר לקיי ולריי האוורד, ההורים המאוד קתולים שלי, כשהופעתי בדלת המצועצעת שלהם עם ויו ולאורה, שהיו עדיין בחיתולים. הפנים של אימא שלי עברו מבלבול לחלחלה ואז לאושר מהר כל כך עד שחשבתי שהיא עוברת שבץ.

למזלי, הם מסוג האנשים הדתיים היותר סלחניים והפחות שיפוטיים. אז אחרי כמה עשרות תפילות הודיה למריה הקדושה ואחר צהריים מייסר במיוחד בכנסייה מלא בתפילות שחזור של דרך הייסורים של ישו, עברתי לגור איתם והתחלתי את מה שאני מכנה היום "השנים הנורמליות". בעזרתם גידלתי את הבנות, עבדתי קצת בחברת הביטוח, וכן, הייתי יושבת ראש ועד ההורים במשך שבע שנים רצופות וארוכות במיוחד. אני חושבת שעד היום זה נחשב שיא בבית-הספר ע"ש ויליאם ה' טאפט. אני מקווה שזה לא מה שיירשם בתור ההישג המשמעותי ביותר בחיי במודעת האבל שלי, אבל אי אפשר לדעת.

בזמן שעבדתי בחברת הביטוח פגשתי את הגבר שעמד להפוך לאבא של הילד השלישי שלי ולבעלי הראשון, רון דיקסון. דרך אגב, הוא עדיין הבעל היחיד שהיה לי, אני סתם חושבת שזאת דרך משעשעת להציג אותו. רון התקשר כדי להתלונן על האנשים שהוא האמין שאמורים לדאוג לאינטרסים שלו. מתוקף העבודה שלי, עניתי לשיחה וניסיתי לשכנע אותו לא לבטל את הפוליסה. היה לו קול מדהים. אפילו כשהוא התלונן, זה נשמע כאילו הוא בלע קטיפה נוזלית. יכולתי להקשיב לו כל היום. כשהגיע הרגע בשיחה שבו הוא קרא לי כלבה חסרת רגשות החלטתי שאני חייבת לפגוש אותו. עד היום הוא מאמין שנהגתי לקחת לארוחת צהריים את כל הלקוחות הממורמרים שדיברתי איתם.

מה אני אגיד? רק אמרתי "שלום" והוא היה שלי. אני לא מכוערת, בהתחשב בגיל שלי ובקילומטראז' שעשיתי, ורון במקרה היה פנוי, מייד לאחר שסיים הליכי גירושים מתישים. למעשה, כשהוא התקשר לחברת הביטוח הוא ניסה להגיש תביעה בעקבות עץ שנפל בבירור בגלל פגיעת מכונית. מאוחר יותר גיליתי שהעץ היה קורבן של אלימות במשפחה, אחרי שנדרס למוות על ידי אשתו לשעבר.

בתור חברה באחוות הנשים, אני מסתייגת מכך שגברים תמיד אומרים על נשים שהן "משוגעות", אבל במקרה הזה, אני יכולה להגיד בלב שלם שאשתו לשעבר של רון, סינדי, מטורללת. לא מטורללת ברמה מסוכנת, סתם מטורללת על כל הראש. הבעיה המרכזית היא שאף פעם אי אפשר לדעת איך הטרלול שלה יבוא לידי ביטוי הפעם. נגיד, יום אחד, כמה חודשים אחרי שאני ורון עברנו לגור ביחד, הופיעו בדלת שלנו שישה ארגזים עצומים מלאים חיתולים עם כרטיס ברכה מסינדי, שהיה כתוב בו, "הבנת את המסר?" אני חשבתי שהיא קוראת לנו תינוקות או שהיא מציעה שנעשה תינוק. רון אמר שהיא מנסה לומר לנו שאנחנו מלאים בחרא.

רון הוא שידוך טוב בשבילי. הוא מה שאבא שלי מכנה "בחור יציב", גם פיזית וגם רגשית. הוא בערך מטר ושמונים (אף על פי שהוא אומר לאנשים שהוא מטר שמונים ושלוש, מסיבה שלא ממש ברורה לי) וחתיך אבל לא מנופח, ויש לו שיער שחור קצר וקצת מפרצים. הוא לא בדיוק תואם את הטיפוס שלי מפעם – זאת אומרת, אין לו אפילו קעקוע אחד – אבל יש לו המון כריזמה ואת הפנים הכי יפות בעולם. תוסיפו את הקול שלו, וזהו – ברגע שראיתי אותו הייתי שבויה שלו. תקופת החיזור שלנו הייתה קצרה ולעניין, כי כשזה נכון, זה נכון, אז בשביל מה לבזבז זמן? והודות לפחד של סינדי המטורללת מבחילות והקאות, הם לא עשו ילדים. אז כשהוא הנחית עליי את הפצצה ביום הנישואים הראשון שלנו, לא הייתי באמת מופתעת.

יצאנו לארוחת ערב במסעדה האיטלקית האהובה עלינו, גארוֹצוֹ, ומעבר לצלחת הפסטה פנה ברוטב עגבניות ועוף, הוא ציין כבדרך אגב שהוא ממש היה רוצה תינוק. החנקתי את המחשבה הראשונית שלי (שיהיה לך בהצלחה עם הצירים, חבר!) ואמרתי לו שמובן שננסה. די בניתי על הרחם המזדקן שלי שימנע את כל הסיפור הזה, אבל תראו מה זה! הייתה לי עוד ביצית אחת טובה. ותודה לאל, כי מקס הוא הקינוח של חיי ההורות שלי.

אז עכשיו, בגיל ארבעים ושבע המופלג, יש לי שתי בנות בקולג' ובן אחד שמתחיל גן חובה. ואני האימא המבוגרת ביותר בכיתה. אה, סליחה. המנוסה ביותר.

רוצות עותק? מלאו את הטופס למטה ואולי תהיו בין הזוכות!