Saloona

» מגדילה בשקל תשעים (צילום: ארנה דוקטורי)

"הנוסטלגיה היא הקוסמטיקה של הזיכרון" (חכם ציני עתיק)

את אהבת חיי פגשתי בזמן שירותנו הצבאי. זו הייתה אהבה גדולה מהחיים – שהסתיימה כמסורת האהבות הצה"ליות – שבועיים וחצי אחרי תום השירות.

את אהבת חיי המסעירה פגשתי בגיל 22. פרוד + ילד + הבטחות-שווא. הוא ופרודתו היו בדיוק בדרך למדרגות הרבנות. הם פשוט לא מצאו חנייה. אז הם חזרו לגור ביחד. שנים אחרי הפרידה עוד דמיינתי שעל דלת ביתם תלוי השלט: "כאן גרים בערך".

את אהבת חיי הגדולה פגשתי בגיל 25. ראיתי בו אב לילדיי. איתו גם התחתנתי. אחרי 10 שנות נישואים וילדה – התגרשנו. פשוט פרשנו בשיא. אבל אין מה לצקצק כי בקרוב נקבל את פרס ישראל לגרושים המוצלחים של המזרח התיכון.

בגיל 36, רצה הגורל ופגשתי את אהבת חיי המדהימה –  "מרמושלם". הסיפור הזה כלל את כל האלמנטים שיכולים לאכלס ארבע עונות גדושות בטלנובלה איראנית משובחת ונגמר סופית כשהוא נסע לשליחות ארוכת שנים בחו"ל. למזלי, זה התרחש טרום העידן הסלולארי והפייסבוקאי. אחרת, ודאי הייתי תורמת את לבי לאד"י בעודי בחיים.

רק כשהגעתי לגיל 40 סוף סוף פגשתי את אהבת חיי העצומה, האדירה, המדהימה, עוצרת הנשימה. פער הגילאים בינינו העכיר וביטל כל שביב מחשבה על איזושהי התקדמות אל חיים משותפים.

מאז, לא ממש התאהבתי. כלומר התאהבתי, נדלקתי, התרגשתי – אבל לא פגשתי באמת את ‘אהבת חיי’.

*

נשים אוהבות להגזים רטרואקטיבית רומנים מן העבר. לא רק באוזניי חברות. גם בפני עצמנו. כאילו ואם נעצים את הסיפורון/סטוצון/חיזורון ("הוא היה המאהב הכי טוב שהיה לי"), נעלה אותו בדרגה (ל’חתיך על’), נעניק לו את עיטור העוז והעיזוז ("בחיים לא חיזרו אחרי ככה"), ונכנה את הפרשה הסבירה ההיא בשם הבומבסטי "אהבת חיי" (כשבפועל, מדובר ברומנצ’יק בן שבועיים ויומיים) – אז על הדרך גם נתַנו הצדקה לאובססיה שנתקענו בתוכה וגם סידרנו לעצמנו אליבי ריגשי לתפארת מדינת הפופ"ים.

יש לי הרגשה שזה מתעצם ככל שהגיל שלנו עולה. כלומר ככל שהרזומה האישי מתרחב ומספר ה"כישלונות" מתרבה.

ולא, אני לא חושבת שיש כאן זילות הביטוי. אבל כשזה קורה במהלך ערב אחד, בתוך סיפור אחד, של אישה אחת – תמיד קופצת מתוכי איזו מישהי מתחסדת ומסתייגת ששואלת בלבב פנימה "אלוהים, כמה סיפורי אהבת-חייה היו לה?!?!" כאילו ואני לא איזו פנקסנית רומנטית קטנה שמעצימה, חושבת, מחשבת, "זוכרת" ומרגישה ככה.

יכול להיות שיש יותר מאהבת חיי אחת?

*

מכיוון שאני לא מחזיקה מעצמי מתאהבת סידרתית, אז אני מוכרת לעצמי (וקונה!) שזה לגמרי סביר שחמישה סיפורי אהבה גדולים ומסעירים עיטרו את 50 שנותיי (לא כולל נספחי-תרבות) – גם אם אף אחת מהאהבות לא המשיכה והובילה אותי יד ביד אל השקיעה או אל הפנסיה תוך ישיבה משותפת בשדרה וקילוף תפוח עץ בצוותא. אבל איכשהו, כשיוצא לי לשמוע מונולוג של מישהי שמתרפקת על עשרות אהובים ישנים, קצרי מועד וארוכי טווח (וכאלה שכל היושבות בחדר יודעות שלא היה ולא נברא), הוא תמיד מסתיים בגלגול עיניים לחוֹת לתקרה, מבט של פספוס, שחרור אנחת "חבל" –  ועם הסיומת: "אין, אין, אין – הוא היה אהבת חיי’.

אחרי ערבים כאלה אני אומרת לעצמי שיש סיכוי גדול שגם אני מגדילה בשקל-תשעים רומנים פצפונים שהיו לי, מחזרים זניחים שחוויתי; ושאני חייבת להחליט כבר מי הוא האחד שבאמת היה האהבה הכי עצומה בחיי ולהפסיק לפזר את ימי לרוח.

ת’אמת?! קשה לי להחליט. כל סיפור והגוון שלו. כל אהבה והגיל שבו חוויתי אותה. כל רומן והסערה שהביא איתו. כל צער פרידה על אהבה שנגמרה, והדמעות, התסכול והכאב שנשארו בגללה. או בגללו. או בזכותו. ממרום גילי אני יודעת בוודאות שכל רומן משמעותי שהיה לי ונגמר – לימד אותי משהו נוסף חשוב ומהותי על עצמי. על רצונותיי. לעתים מה אני לא מעוניינת. אבל לרוב – הוא דייק לי מה כן הייתי רוצה שיהיה בסיפור האהבה הגדול הבא שאחווה.

כל כך הרבה פעמים שמעתי ואמרתי את הביטוי המקסים "אהבת חיי" או את בן דודו החמוד "אהבה של פעם בחיים". לצערי, הם נאמרים הרבה יותר פעמים בהתייחסות לסיפורי גבורה מן העבר ופחות על סיפורי אהבה מההווה. חבל. ההווה – הכי שווה.

* הטור נכתב בלשון נקבה  - אך פונה לנשים בלבד

>> לכל הטורים של שרית סרי בסלונה