תתנשקו עם הרוטב

"אתם רוצים. ורצים. וזה טבעי ובסדר. אבל תעצרו. תהנו קצת בדרך", מתוך המכתב מעורר ההשראה של אודי פרידן לעובדים הצעירים במשרד הפרסום שלו

22/08/2012
אודי פרידן קבלו עדכונים מאודי
  • RSS
» אודי פרידן

עובדי משרד הפרסום "ראובני פרידן" רגילים לקבל במייל איגרות תקופתיות מהבוס שלהם, אודי פרידן. אבל הפעם, הם קיבלו משהו באמת מיוחד. תחת הכותרת "אני אוהב אתכם", פרש פרידן  את רגשותיו הכמוסים לגבי רוח התקופה, היחסים בין המינים, החיים בתל אביב והסתיו המתקרב.

.

חשבנו שלא רק לעובדי החברה מגיע, אז הנה עיקרי המכתב:

.

"זה היה קורה כל שנה בערך בסוף אוגוסט. התמה המרכזית הייתה שלמרות ה35 מעלות בחוץ, אצלי פנימה מתחיל הסתיו. מספיק שהעצים ברוטשילד היו זזים וענן היה מכסה את השמש - וכבר נפשי הייתה חשה בחרדת הסתיו.

ברור שחרדות. אלא מה.

היינו צעירים, מלאי תשוקה וחדוות יצירה. אני זוכר שדימיתי את המצילה בבריכה כאומה טורמן. רציתי לחוות טביעה. לפתוח עין קלושה ולראות את  ירוק עיניה מחמישה ס"מ (בינתיים ראיתי את אומה במסעדה בניורק. קצת מוזנחת. קיל ביל הפך לקיל גיל).

אתם דור צעיר שלא ידע את יוסף.

ואין לכם מה להתרגש כי הילת יוסף היא יותר מיתולוגיה מאשר מורשת ראויה להערצה. אתם יותר מוכשרים, יותר מורכבים, יותר רגישים, יותר חווים, יותר סובלים.

פעם לא היה פייסבוק. עם אלף חברים וירטואליים ובקושי שניים אמיתיים.

פעם לא היית גולש בלילה עם אלפים כמוך אבל מרגיש בודד.

הכל חשוף. גלוי. מהיר. תיקי תקה ברצלונה נפשי. אתה משחק במשחק ובקושי רואה את הכדור.

פעם היינו מעלים על גבי קלטות כל מיני סדרות. היו לי 20 קלטות עם פרקי סיינפלד.היום אין הגיון להקליט. ולא כי יש VOD, אלא שעד שתמצא זמן לצפות כבר יהיו מיליון דברים חדשים בלייב.

אתם זריזים. מסמסים, קולטים, מעבירים, מזפזפים. מה שדורש יותר מ 3 שניות המתנה - מת. ואתם בולעים יותר מהר מאשר כריש סרדינים. אבל מה עם עיכול? ומתי בדיוק? אני מעריך שחלק מכם סובל מתחילת מחלה שבעוד עשר שנים תאותר ותוכתר: "הדחקת העיכול". ובאנגלית זה יקרא: PTDSD

Post Traumatic Digestion Stress Disorder

ויש בנים ויש בנות

אז בנים:

על הקנאה והבלבול.

הכותרות על אלו שעשו את זה. אקזיט כזה או אחר. עוד שלושה מקריית אונו שמכרו לגוגל רעיון לסרגל כלים בלי סרגל ובלי כלים. ואתה יושב מול "מסודרים", "מחוברים" או "מחרטטים"  בטלוויזיה- ואומר לעצמך: "ססאמק מה איתי."

תן לי להרגיע אותך.

ראשית, על כל שלישיה כזו יש 300 אלף הייטקיסטים ממצמצים אל מסך מחשב, כותבים אלגוריתמים משעממים, יוצאים לארוחת קופון תפלה, חוזרים בלילה לבית ההורים בכפר-סבא וממורמרים כי הם ליד, אבל לא יגעו לעולם.

שנית, עיתוני התהילה אוהבים כותרות, דירוגים ואגדות. אבל על זה שהם קיבלו את הכסף באופציות עתידיות  מהסבתא של המנקה בגוגל ובינתיים הסבתא עם שטיון ולא מבינה ולא רוצה לחתום על כלום והעו"ד שלקחו שאב להם חצי מהאופציות וגם הוא כנראה לא יראה שקל -  על זה לא תקרא בשום מקום.

כוכב נולד. קראת איפשהו שהוא מת?

בכלל אפרופו קנאה במישהו אחר: אני מוכן לקנא במישהו רק אם אני מוכן לקחת את כל החבילה שלו: את אשתו המפגרת, את הילד המעצבן שלו, את הגוף המכוער שלו ואת הפוליפ שלו שנשלח לביופסיה. אני מוכן לקנא בו על האקזיט שלו רק אם אני מוכן להיות הוא. לתמיד.

אתה מוכן?

יפה. והלחץ שיש עליכם. פעם היו רק ההורים. היום יש סטטוס בפייס.

זהו, אז בנות:

"אני רווקה וכבר בת 32. אני מתה".

אל תמותי. בואי אספר לך משהו: את רואה את מאות הנשואות סביבך? הטעייה. כל אחת מהן נשואה רק לאחד!  ואת חושבת שהוא כזאת מציאה?! 3 מכל 4 תוהות איפה טעיתי....חושבות על פרידה. בלילה מחליטות, בבוקר נשאבות. אז הנה חסכת מעצמך את החתונה האכזבה והגירושין. נכון שיש מאושרות.  בדיוק כמוך. מה שרואים בחוץ זה לא מה שמרגישים בפנים.

קחי את הזמן. תיהני מכל מה שעובר לידך. מחופש הבחירה. מהחופש.

כי את לומדת וחווה. דרך אלו שפסלת.

את הטיפש, את האגואיסט, את הלא נקי, את השמרן, את הקמצן (הכי גרוע). את חסר הניצוץ ואת חסר החיים. ואת רוצה לחיות. והיה לך מספיק ביטחון להמשיך לבד.

מילא זיון, אבל אבא של הילדים שלי?! הלו? עד כאן. והוא יבוא. כשאת תבואי. כשתבני משפחה תהיי כבר רגועה. שלמה. בוגרת. היית שם. עשית הכל. ובטח בתל אביב. תיכף נגיע לזה.

אתם רוצים. ורצים. וזה טבעי ובסדר. אבל תעצרו. תהנו קצת בדרך.

שאלו ברון יין עשיר מופלג איזה יין היה הטוב ששתה בחייו. הברון בן ה-80 חייך ואמר: "אני לא זוכר..אבל הייתה שקיעה הייתי על החוף ונערה יפה בזרועותיי...".

מה יכול להתחרות בנשיקה עם אהובה? במסע ראשוני ומרתק? בגילוי פנימי מרעיש?

ויש הרבה רעש. חיצוני. הכל מזמזם מתקתק וצועק. וחצי מאתנו עם הפרעת קשב. שומעים בלילה את המזגן של השכן. לפחות היום זה מוכר ובר טיפול. פעם רק היו מוציאים אותך החוצה. לעוד יותר רעש. למדתי בתיכון חדש. רוב הזמן הייתי בגימנסיה הרצליה.

ואתם חיים בתל אביב.

אין עיר כזו בעולם. אני מכיר. טרסט מי.

בלונדון, ניו יורק, פריז, רומא - אין מה לאכול אחרי חצות.

ובתל-אביב יש אוכל פצצה 24/7.

ובניו יורק או שקר רצח או מהביל בטירוף. ולונדון יקרה וחונקת. ותה זה לא כוס התה שלי. וברומא יש בקושי 4 מקומות עם אספרסו ראוי. ועמק הסיליקון... הייתי בסן פרנסיסקו 4 פעמים. כל 5 שנים. הלך הקסם. תיירים אבודים שמחפשים את סטיב מקווין קופץ עם המוסטאנג. שלא לדבר על שוק הדגים שנהפך לשוק קופסאות שימורים.

כן, יופי ברצלונה. מסי יש רק בטלוויזיה. בעיר יש 30 אחוז אבטלה.

וכאן אצלנו האנשים, והברים והאווירה וקלות ההסתובבות וחוף הים ומה לא. אנשים שמגיעים לתל אביב מחו"ל משתאים. על החופש, הטעמים, התשוקה, "מתי עובדים או ישנים אצלכם?". אבל יש נקודה חשובה שאולי אתם לא מודעים לה:

בחו"ל יש סלבס. וי אי פי אמיתי. הם בפנים - אתם בחוץ. בארץ אין. את ונינט בקנטינה. אתה ויוסי בן עיון אצל רחמו. אתה ולי קורזיץ בבר של רושפלד אתה והשר ביער בן שמן.

אין סלב אמיתי. אתה סלב. רק תפנים.

והנה היום בא הסתיו.

ובבוקר בים הייתה אדוות מים שדילגה בשריקה.

ופזיזי החמה ריצדו במחול של שינוי.

אני מכיר את נימי הים. הסתיו מגיע.

והסתיו הזה מביא עימו גם רוחות נוספות. אולי רוחות מלחמה.

אולי. ואם, אז ונשחק ארץ עיר עד יעבור זעם מהעיר.

ואתם שכל החיים לפניכם, פשוט תחיו. אין כמו לחיות.

את הרגע.

הרגע שהפסטה מוכנה. אין אחרי זה.

תאכלו ותתנשקו. עם הרוטב.

ותקנו פוך מנחם. כי הסתיו בא".




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה