תשעה באב, איך זה מתחבר למציאות שלנו?

כדי שנהיה, כעם, ראויים להמשיך ליהנות מחירות, עלינו לבדוק את התנהגותנו כיחידים וכציבור ולשאול את עצמנו מתי חברה ראויה לבית לאומי משלה ומתי היא מאבדת זכות זאת

31/07/2017
הרבה ד''ר אילה רונן סמואלס קבלו עדכונים מהרבה ד''ר אילה
  • בדואר
  • RSS

תשעה באב הוא המועד שבו עם ישראל מבכה את חורבן בית המקדש הראשון והשני. שנים רבות הוא ביטא את האבל על אבדן הריבונות לא פחות מאשר את הצער על היעדר האפשרות להקריב קורבנות בבית המקדש. אבל עם הקמת מדינת ישראל יש לנו ריבונות ויש לנו, לראשונה מזה 2,000 שנים, אפשרות לחיות חיים יהודיים במרחב הציבורי. אז מדוע צריך להמשיך ולנקוט מנהגי אבלות במועד זה?

השאלה הזו מסמלת את המחלוקת בין “דתיים” ל”חילוניים” במדינת ישראל: “דתיים” הם אלה שממשיכים להתגעגע להקמת בית מקדש שלישי ולחידוש עבודת הקורבנות. הם גם מחויבים להלכה ולהמשכיות המסורת רבת השנים של אבל בשלושת השבועות של בין המצרים וצום בט’ באב. “חילוניים” הם אלה שמסתפקים בהקמת המדינה, לא זקוקים לבית מקדש ולא מחויבים להלכה. ט’ באב לא מעניין אותם. ט’ באב אם כך הוא הזדמנות נוספת לשקוע בקוטביות שבין דתיים לחילוניים, בין הצמים לבין האוכלים, בין האבלים לבין האדישים.

אבל זו הצגה שטחית ומוגבלת של המציאות. בין שני הקטבים נמצאים רבות ורבים. יש מהם הצמים, למרות שאינם חפצים בחידוש עבודת הקורבנות, ולמרות שהם חוששים מאד מההשלכות המסוכנות של המאמץ להקים מחדש את בית המקדש. אולי הם צמים כדי להיות חלק מכלל ישראל, כי “זה מה שיהודים עושים”. אולי הצום שלהם מבטא את דאגתם להמשך קיומה של המדינה ולרוחה.

יש שאינם צמים, אבל ביום זה חשים במלוא החריפות את המשבר הדתי חברתי במדינת ישראל. יש ביניהם כאלה המתחלחלים מן האמירות הגזעניות, השוביניסטיות וההומופוביות של רבנים בכירים במדינה. אלה א/נשים שחוששים שהמדינה הופכת לחרדית רק כדי להימנע ממשברים קואליציוניים. יש רבות ורבים שיחסם למצוות ולמסורת נע על רצף מגוון, אבל זהותם היהודית חשובה להם וכך גם זהותה של מדינת ישראל כיהודית וכדמוקרטית. עבור הציבור הגדול הזה, ט’ באב מציף מתחים וכאבים חדשים, לצד טראומות העבר.

חכמי התלמוד בחרו שלא לעסוק בסיבות ההיסטוריות והפוליטיות לחורבן בתי המקדש. הם התעלמו, במכוון או שלא, מהטעויות הנוראות של הנהגה, שהעדיפה לפעול מתוך קנאות לאומנית ודתית והביאה למלחמות אבודות מראש. במקום זה, שאלו חכמי התלמוד מה היה בה בחברה הישראלית של שנות החורבן, שהפך אותה לבלתי ראויה לריבונות. הנה אחת הדוגמאות: “מקדש הראשון חרב מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים… אבל מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים”. (יומא, ט’ ע”ב)

בעצם הם שואלים: מתי חברה ראויה ומתי היא חדלה להיות ראויה לבית לאומי משלה? האם יש מצבים של הידרדרות מוסרית, חברתית או דתית, שבהם לא מוצדק להמשיך לחיות בבית הזה?

אין לשאלה זו תשובה ברורה, ודאי לא תשובה מוסכמת (אפילו לא בתלמוד). אבל יש בה כוח מניע ודוחף:

אם חפצי חיים אנו, הרי שמוטל עלינו לבדוק שוב ושוב את התנהגותנו- הן כפרטים והן כחברה. אסטרטגיה צבאית ופוליטיקה זהירה הן תנאי הכרחי להמשך קיומה של מדינת ישראל. אבל כדי שנהיה, כעם, ראויים להמשיך ליהנות מחירות, עלינו לבדוק את התנהגותנו לא רק כיחידים אלא גם כציבור ולדחוף את המנהיגות הפוליטית והרבנית בישראל לפעולה מוסרית ברוח תורתם של נביאי המקרא וחכמי התלמוד.

הרבה ד"ר אילה רונן סמואלס

** הכותבת היא רבת קהילת “תפילת האדם” בקיסריה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה