"תראו, שכנים! בשכונה שלנו אין יותר יהודונים''

הסרט הדוקומנטרי "הדרך לבאבי יאר", של היוצר בוריס מפציר, מתחקה אחר מאה הימים הראשונים של הפלישה הגרמנית לאוקראינה וההיסטוריונית היהודייה פאינה וינוקורובה חושפת בו עדות מטלטלת

26/06/2018
גוף ונפש קבלו עדכונים מגוף ונפש
  • בדואר
  • RSS

מאת: פאינה וינוקורובה

בספטמבר 1941, השכם בבוקר, בין השכונות והבניינים בוויניצה התפזרו שוטרים של המשטרה האוקראינית המסייעת, מחסלים. הם ידעו לפי הרישומים איפה גרים יהודים, ושכנים הודיעו איפה גרים יהודים. היו שכונות שלמות ובניינים גדולים בהם התגוררו תושבים יהודיים. שם אני גדלתי בהמשך, המשפחה שלי, אמי ואבי גרו שם שניהם. באותה התקופה לצד אמי הייתה הדודה שלי, אחותה התאומה. גם אחריהן חיפשו, ונאמר להן שאמור להיות גירוש. לכן הדודה שלי הגיעה לאימא, כדי להיות מגורשת יחד איתה.

תחילה השוטרים לא איתרו את אמא שלי ואת הדודה, אשר לה היה תינוק קטן. בערב הגברת פרוסיה, השכנה שגרה בבית ליד, הביאה להן אוכל, תפוחי אדמה וחלב. וכשבבוקר רק עלה השחר, בין הבניינים כבר התרוצצו שוטרים עם כלבים והתחילו לדפוק דווקא בדלת הבית בו גרה אימא. והגברת פרוסיה אמרה שהן אינן, שכבר לקחו אותן - באותה השעה האמא והדודה שלי כבר התחבאו במחסן שלנו. אבל בבית הסמוך גרה שכנה אחרת של אמא שהודיעה לשוטרים שהן כן נמצאות, שהן מתחבאות בקרבת מקום. ומצאו אותן.

אימא הייתה מבולבלת. היא התחילה להוריד טבעות, שרשראות, לתת לשוטרים האלה. לקחו ממנה את הכול ודרך כל השכונה הובילו אותם לנקודת האיסוף. כשהובילו אותן בשכונה השכנים שהיו בחוץ מחו דמעה, כי הם ידעו מה מצפה להן, שהן הולכות למוות ודאי. רק סוניה השכנה החירשת צעקה: "תראו, שכנים! האוויר נעשה נקי יותר. בשכונה שלנו אין יותר יהודונים. הנה הכלבות האחרונות, הבנות של פבל. אחרי שייקחו אותן לא יישארו פה יהודונים".

פאינה צילום יחצ

לקחו אותן לנקודת האיסוף הקטנה. מיד הקיפו אותן ואת היתר שוטרים. בשרשרת אבטחה עמדו שוטרים שנשלחו כתגבור מברדיצ'ב. ובמשאית האחרונה שיצאה למקום הרצח כבר לא היה מקום. הגרמנים אמרו שמספיק להיום, "תבואו מחר". אז אחד השוטרים מברדיצ'ב ניגש לאימא שלי ולדודה ואמר: "אל תבואו מחר. זה הרג. לא יהיה שום גירוש. תברחו, אל תבואו".

ב-19 בספטמבר, הובילו את יהודי ויניצה לפאתי העיר. למשתלת היער שקיימת גם היום. בכניסה למשתלה התחילו להאיץ באנשים באמצעות הקתות, בעוד מספר מטרים הפשיטו אותם. שבויי המלחמה שהובאו לצורך חפירת הבורות חפרו בור לאורך של כ-250-300 מטרים. בור ארוך. הבור הארוך הזה כבר הוכן לפעולת ההרג. בור קטן פי שלושה הוכן בדיוק במקום בו עומדת האנדרטה לזכר ילדים יהודיים. ליד הקבר, לאורכו, בכל 15 מטרים הונחו קרשים. הם היו לוקחים חמישה אנשים, העמידו אותם על הקרש, ירו בהם והשליכו לבור. בקרבת מקום נערמו הבגדים של ההרוגים. המשתלה הפכה ביום זה לקבר עבור יותר מ-10,000 יהודי ויניצה.

בוויניצה היו שתי תחנות של המשטרה המסייעת האוקראינית המקומית. לשם הלכו לשרת תושבי העיר לרוב ממניעים כלכליים. כדי לקבל דירה של יהודי שנרצח, כדי לקבל כסף, שכר עבודה, כדי לקבל הקצאת מזון. יחד עם זאת, אני סבורה כהיסטוריונית שהיו אנשים שפעלו מתוך מניעים אידיאולוגיים, ששנאו יהודים. גם הם הצטרפו לשורות המשטרה. תפסו יהודים בכל מקום וחיפשו אחריהם בכל מקום אפשרי: בבתי יולדות, בבתי אבות.

פאינה צילום יחצ

כאשר בבוקר של ה-19 בספטמבר הגיעו משאיות לבית היולדות, הגיעה משטרה, ז'נדרמריה גרמנית. הם ידעו מיהן הנשים היהודיות שילדו, או שעומדות ללדת, או שמאושפזות בבית היולדות הזה. הצוות וההנהלה של בית היולדות מסרו את המידע הזה. הם ניגשו עם נשק, איימו וקיבלו רשימות של ממש. ואז בין כל היולדות הם חיפשו אחרי יהודיות. הם עברו בין החדרים, ונשים יהודיות הוצאו החוצה בידי אנשי הצוות ובידי מספר השוטרים המקומיים שנכנסו לתוך המבנה. ישר מהחדרים בחלוקי אשפוז, בכותונות לילה. אחת הסניטריות סיפרה שהבגדים היו רטובים באזור החזה, הן לא הספיקו להניק את ילדיהן, תינוקות בני יומם. אולם חוץ מנשים שכבר ילדו הוציאו גם את אלה שרק באו ללדת, שעדיין נשאו תינוק ברחמן. גם הן נלקחו והוצאו להורג.

בוויניצה פעל מפעל דשנים, שם ייצרו שקי נייר. הביאו לבית היולדות שקי נייר ואנשי הצוות בפיקוח השוטרים, בפיקוח הז'נדרמריה הגרמנית השליכו תינוקות בני יומם לתוך השקים האלה. לא הוציאו אותם דרך הכניסה אלא נזרקו מהחלונות.

 "הדרך לבאבי יאר" הוא הסרט השמיני בפרויקט "בעקבות השואה הלא ידועה" של היוצר הדוקומנטרי בוריס מפציר. הקרנות בהשתתפות היוצר יתקיימו בסוף השבוע הקרוב בסינמטק תל אביב לרגל ציון תחילת מבצע "ברברוסה": יום שישי, 22.6.18 בשעה 11:00 ויום שבת, 23.6.18 בשעה 14:30. לצפייה בפרומו לחצו כאן. הסרט מתחקה אחר מאה הימים הראשונים של הפלישה הגרמנית לאוקראינה.

**הכותבת היא פאינה וינוקורובה, היסטוריונית, סגנית מנהל ארכיון מחוז ויניצה, אוקראינה

מידע על הקרנות עתידיות: 

 http://www.holocaustinussr.com/he/




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה