תעלי כבר לאוטובוס ונסע

מה בין טניה רוזנבליט ורוזה פרקס ולמה כפייה דתית יכולה להיות מסובכת יותר מגזענות - אבל לא פחות מקוממת. הדס בשן על הדרה וצביעות

18/12/2011
הדס בשן קבלו עדכונים מהדס
  • RSS
» gettyimages: על רוזה פרקס שמעתם? ,צילום

רבים השוו השבוע בין טניה רוזנבליט לרוזה פרקס. האחת סטודנטית ישראלית בת 28, שבדרכה לפגישה בירושלים סרבה לשבת מאחורי חרדים; והשנייה אישה שחורה בת 42, שסרבה לפנות את כסאה באוטובוס לגבר לבן. הרבה אכן דומה בין השתיים – שתיהן עמדו מול חוסר צדק, או ליתר דיוק  - ישבו מולו. ההתנגדות שלהן הייתה אורגנית, לא מתוכננת, לא מחושבת – ובלתי אלימה אבל חזקה בתוצאותיה.

פרקס  הזניקה מאבק ציבורי שלם של השחורים בארצות הברית. בין היתר, הכוח הקולקטיבי שהיא יצרה, גרם לכך ששחורים החרימו יחד את חברות התחבורה והצטרפו להסעות מאורגנות של שחורים למען שחורים. "חרם האוטובוסים של מונטגומרי" הסתיים בביטול ההפרדה הבין-גזעית באוטובוסים מטעמים כלכליים של חברות האוטובוסים, עוד לפני שבית המשפט העליון אסר את ההפרדה.

אצלנו, אחרי מקרה טניה רוזנבליט, לא מסתמן חרם שכזה. הימים דווקא בשלים לחרמות צרכניות – אבל גם אם נרצה, את מי נחרים? את חברת האוטובוסים אגד, שאין לה מדיניות רשמית של הפרדה? את השוטר שנקרא למקום וניסה לשכנע את רוזנבליט להפסיק לעשות בעיות? רגע, אולי בעצם נחרים את החרדים עצמם? כן, זהו. מעתה לא נשתמש בדברי התורה שלהם ולא נעזר בתפילותיהם. רק שתהיו בעניינים - כרגע זה הם שמאיימים להחרים אותנו. ההצעה האופרטיבית היחידה שיצאה מכאן בינתיים היא הצעתו של הרב הראשי, יונה מצגר – כי במקום להשתלט על המרחב הציבורי, החרדים יסעו באוטובוסים פרטיים. נפלא, אבל אם זה יקרה, יש להניח כי כספי המסים שלנו ישלמו את ה"פרטיים" האלה. הא לכם אירוניה.

הכל מתחיל ונגמר בפוליטיקה

טניה רונזבליט היא לא רוזה פרקס. היא לא דומה לאישה שחורה שנאבקת על הכרה בתוך רוב לבן. היא אישה חילונית, במדינה שבה חילונים הם רוב, אבל מיעוט חרדי שולט בהם. היא נסעה מאשדוד - עיר שסופגת קסאמים בגלל שליטתנו על מיעוט אחר; אל ירושלים, עיר שבה חיים מיעוטים רבים, שרובם חיים מתחת לקו העוני. והיא אישה, הרוב המספרי שהוא המיעוט הכי מופלה במדינה הזו. מרוב כל החוסר צדק מסביב, לפעמים כבר לא יודעים מי נגד מי ומה עושים.

אז הנה מה שעושים: בשלב ראשון, נעודד נשים נוספות לעלות על אוטובוסים ולא לרדת מהם גם אם הרבה חרדים מבקשים מהם יפה, וגם אם לא כל כך. בשלב שני, נצא לרחובות. ובשלב השלישי, שהוא אולי אפילו חשוב יותר – נזכור כי לא כל מי שמגנים את הדרת הנשים, אכן עוזרים למנוע אותה. ראש ממשלה יכול להראות המום, אבל במדיניות שלו הוא יוצר אוירה שמאפשרת הסלמה כזו. הרב הראשי יכול להזדעדזע, אבל בוא נראה עד כמה מהקופה הציבורית הוא ימשיך לשתות מבלי לעודד את אנשיו לתרום לה משהו. בנץ וברק יכולים לקטר על הדרת נשים בצבא, ואחר כך להצטחק על זה בשוביניזם שלהם, ללהג על מי לובשת מדים ומי לא, ולהפוך את כל העניין לבדיחה.

כמו כל דבר במדינה הזו, התוצאה בסופו של דבר צריכה לעבור בפוליטיקה. קואליציה ללא חרדים. חוקי יסוד שמגנים על זכויות הפרט. שמירה על מעמד בית המשפט העליון, וסירוב להפוך בחירת שופטים לתכנית ריאלטי. יש כאן מלחמה בין שתי תרבויות, וכל עוד לאנשי דת תמשיך להיות כזו השפעה על חיי היום יום שלנו – אנחנו מפסידים בה. ואם זה לא ישתנה, אחרי כל המילים היפות והגינויים הצבועים– הצדיקים מהאוטובוס ימשיכו להתנהג בדיוק אותו דבר, גם בפעם הבאה.

למאמרים נוספים בנושא הדרת נשים בסלונה:

>> מצומצמת - אתר המוקדש להדרת נשים

>> אלף מדירים לא יצליחו להשתיק את בילי מוסקונה לרמן

>> עינת ברזילי, עורכת אתר "צו פיוס", על יהדות במשבר

>> נעמה תורן לא רוצה להדיר את הבנות שלה מכלום




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה