תעזרו לעזור למחאה

גם אנחנו, בעלי מעמד הביניים, בעלי תודעה פוליטית שלא משתלבים ברוח הנעורים שבשדרה, יכולים לתת למחאה הזאת רוח גבית

26/07/2011
ארנה קזין קבלו עדכונים מארנה
  • RSS
» כיצד נוכל לעזור לצעירים בשדרה. Getty Images

חבר טוב התקשר אתמול והציע לבת זוגי ולי להתכנס איתו בדחיפות. הוא הזמין אותנו לשבת יחדיו ולחשוב כיצד אנחנו יכולים להצטרף למחאת הצעירים בשדרה, בלי להתיימר להיות חלק מהם.

אנחנו בני ארבעים פחות ויותר, אנחנו בעלי קורת גג פחות או יותר (הסתדרנו במיני הסדרים כמו דמי מפתח, משכנתא וכיוצא באלה), אנחנו חיים בלב העיר. ואנחנו מבקשים להעניק למחאה עוד משב של רוח גבית. במה בדיוק אנחנו יכולים לתרום?

השאלה שלו תפסה אותי לא מוכנה. אני רוצה שמפגש סיעור המוחות הזה, שיתכנס בקרוב, יהיה מועיל ורציני ולא יהיה פטפוט לשמו. הרשו לי אפוא לנצל את הבמה הזאת כדי לנסות ולאסוף רעיונות. להזמין מכם מחשבות: כיצד אפשר לסייע למחאת הדיור מנקודת המבט והמוצא של בני מעמד הביניים וגיל הביניים, תושבי מרכז העיר בעלי תודעה פוליטית, שכבר לא משתלבים בדיוק ברוח הנעורים של השדרה, אבל מבקשים לחזק אותה בקריאות עידוד ממשיות מהמרפסות הסמוכות.

בינתיים, עד שתשלחו לי את עצותיכם המועילות, אני זורקת על המסך כמה מחשבות ראשוניות:

1. חשוב לסמן את בעלי הסמכא והכוח. אלה שיכולים באמת לשנות. נדמה לי שמביבי נתניהו לא תבוא הישועה. האיש הזה יכול לומר בנאומו משפט בעל סתירה פנימית שכזו: "כפי שהצלחנו להציל את כלכלת ישראל - נצליח לפתור את בעיית הדיור". ראש הממשלה נמצא מעבר לשיח. הוא מפרדיגמה אחרת. אין תקשורת איתו. הרי כלכלת ישראל לא ניצלה אלא נפלה - ומצוקת הדיור היא אחת הדוגמאות המובהקות לכך. כלומר: הממשלה היא עניין אבוד. כדאי לנסות להשפיע על המחוקקים. אולי עזרה למחאה יכולה לבוא בצורת לובי בכנסת. לובי מאורגן לטובת חקיקה שתופסת את בעיית הדיור בהקשר הרחב: מגבלות על שכר – מינימום ומקסימום; פיקוח על שוק השכרת הדירות (בדומה אולי לפיקוח המתקיים בניו יורק – ראו הערה בהמשך), פיקוח על שוק הבנייה של דירות – בכל בניין חדש שעולה על הקרקע חובה להקצות מספר מסוים של דירות בשכר דירה מוגבל; מיסוי של בעלי ההון, חיזוק התעשייה המקומית; צמצום הוצאות הממשלה בשטחים ובביטחון וכיוצא באלה.

2. כדאי לאסוף מהעולם פתרונות יצירתיים לבעיית הדיור. לדוגמה, פרויקט הפיקוח על השכרת דירות בניו-יורק, שמתקיים זה שנים רבות במספר מוגבל של בניינים ותיקים; תחת ה"רנט-קונטורל" בניו יורק מגבילים את גובה שכר הדירה שאפשר לגבות משוכרים, ומחייבים את המשכירים לעמוד בסטנדרטים מסוימים של אחזקת הדירות והבניינים. זהו פרויקט עשיר בניסיון ובלקחים, וראוי לשאוב ממנו השראה (כולל הבנת הטעויות שאין צורך לחזור עליהן). במדינות רבות בעולם מתקיימת תרבות של שכירת דירות, ולא של בעלות על דירות. כדי לייסד תרבות כזאת בישראל דרושה רגולציה אקטיבית.

2. כדאי לחזק רעיונות כמו אלה שהעלה חבר הכנסת דב חנין במרוץ שלו לראשות העיר, על אודות פיתוח עירוני בראייה הוליסטית. לדוגמה: צריך לשפר את גישת התחבורה הציבורית מהשכונות בפאתי העיר – שכונת התקווה ושכונת שפירא, למשל – אל מרכזה; צריך להשקיע בשכונות העניות האלה – על ידי פיתוח ריאות ירוקות בהן, השקעה בחינוך, סיוע בשיפוץ בניינים; להפוך את השכונות העניות למושכות וכדאיות למגורים. כך, נוטי האוהלים בשדרה, גם אם לא יוכלו לקנות בית בשדרה, יוכלו לפחות להשיג דיור נאות במרחק דקות אחדות של נסיעה מהשדרה, בדומה למגמות דומות של ג'נטריפיקציה (כניסת מעמד הביניים לשכונות עוני) בערים גדולות בעולם.

3. כדאי לייצר מאגר מידע, ולכנס קבוצה נאה של מומחים, שיסייעו להעביר רעיונות – תיאורטיים ופרקטיים – על הקשר בין מצוקת הדיור לבין השיטה הקפיטליסטית הנהוגה בארצנו. המחאה הזאת, כמו כל מחאה, תצא נשכרת ממידע אמין, משכנע ונגיש. לא רק ביקורת על דת הצמיחה, אלא גם, ובעיקר, דוגמאות ורעיונות לפתרונות אפשריים. השוואה מפורטת עם כלכלות אירופאיות – צרפת, גרמניה, סקנדינביה ואחרות – תעשיר את השיחה המקומית. כן, צריך להקים איזה אתר כזה, שמרכז את כל המידע. אולי כבר הקימו? אחפש.

4. כדאי לגייס למחאה כמה בעלי הון בעלי תפישה חברתית פרוגרסיבית. אני לא מכירה אף לא אחד כזה. אבל אולי אתם מכירים?

5. איכשהו, בלי לדבר בסיסמאות, כדאי להעביר את הרעיון שהשיטה הקפיטליסטית, השוק החופשי, היד הנעלמה – הם בלשון המעטה: לא הפתרון המתאים לחיים חברתיים נאותים (לא חייבים להחליף את השיטה הזאת בסוציאליזם. יש אמצע-דרך. יש מדינת רווחה).

זה מה שעולה בדעתי בינתיים. אני מקווה שבפגישת סיעור המוחות, שאליה נזמין עוד חמישה-שישה חברים, יעלו רעיונות טובים ומועילים ושגם נוציא כמה מהם אל הפועל. ואני מקווה שתשלחו לי כמה הערות והארות משלכם.

>>מתוך הבלוג של ארנה קזין - לאן הולך הכסף

צילומים:

Getty Images



תגיות:

מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • אני גרה באוהל | בחדשות | סלונה 28/07/2011

    [...] >> איך ניתן לצעירים שבמאהל רוח גבית // ארנה קזין [...]

  • תמונה אישית לימור שיפוני 29/07/2011

    היי ארנה,

    אנחנו בני חמישים פחות או יותר, חסרי קורת גג פחות או יותר (אלא אם לגור בשכירות כל החיים זה נחשב) ולא גרים באמצע העיר, גם לא באמצע המדינה. עם זאת אנחנו חרוצים לאללה, יש לנו יכולת שחבל על הזמן ולמרות שבהגדרה בוטה אנחנו בעצם אנשים קשי-יום, יש לנו מה לתרום ואף רצון לכך. מה למדנו בינתיים אחרי לעיסת טונות של קש?

    שכל ניסיון להניע משהו דרך מספר מצומצם של אנשים קרי נציגי בית המחוקקים, מומחים, בעלי הון או עיתונאים הידועים ברצונם המוצהר לפחות לחולל שינוי יכול להצליח רק אם הם רואים את התועלת האישית. אם לא, אין טעם. גם אם הם רואים, הקצב והסגנון בו הם מתנהלים אינו תואם בשום דרך את מיידיות הצורך בפתרונות.

    מה שבעיקר בולטת היא הנחת היסוד ש”הם”, אם יחלצו מתרדמתם המתבוססת בנוחיותה, עושים “לנו” סוג של טובה פטרונית, כנראה מתוך התפיסה הגורסת שמי שיש לו אמצעים או מקום של כבוד במערכות ההיררכיות, כנראה יודע או צודק או מבין יותר טוב מה צריך.

    עוד ראינו לאורך כחמישים שנותינו, שגם אם נחלץ מי מהם לטיפול בעניין, כמעט תמיד כשהוא “מתקרב אל הצלחת” הוא הופך עסוק בעניינים שאישית ירוויחו לו הון גדול יותר, אגב, לא תמיד בכסף.

    כדי להביא אולי תועלת לסיעור-מוחין זו ההצעה שלי: העיניים של הרוב מונחות על מה שנראה כזירת הקונפליקט – הם ואנחנו, נבחרי ציבור ע”פ הגדרה כזו או אחרת וקבוצות ציבור הכורעות תחת עומס זה או אחר. אני הייתי מסירה את העיניים משם ומסיטה את המבט קצת הצידה למערכות המשומנות המנציחות את הדריסה היומיומית. דוגמה אחת? הנה: אדם שיש לו חוב לאיזשהו מוסד גדול ושאינו יכול לחסל את החוב בטווח זמן הנראה סביר לאותו מוסד, עובר תוך זמן קצר בהרבה ממה שהיה אי-פעם לטיפול משרד עורכי-דין המספק שירותים קבלניים של טיפול בחובות. אוטסורסינג של דורסנות המעמידה את בעל החוב בהינף מכתב אחד רחוק יותר מן האפשרות לטפל בחוב תוך שהוא נדרש לממן גם את חוליית הביניים.

    זו דוגמה אחת מני רבות שאם אסכם אותן הן מאופיינות בכך שהמילה ‘רווחה’ עברה מזמן לעולם שכולו טוב והתחלפה במנגנונים שתכליתם יעול תפעולי תוך מיקסום רווחים עבור מפעילי המנגנון ו/או שולחיהם. באותו זמן הם גם הופכים את האפשרות של האזרח הקטן להגיע בכלל למישהו שאפשר לדבר איתו פנים אל פנים לכמעט בלתי אפשרית או לא אפשרית כלל. כמו שציינתי, דוגמה אחת מרבות מאוד.

    חלק נאה מעם ישראל שמח עדיין לשתוק ולא להתערב בעניינים שכגון דה משום שהוא מרויח מהשתיקה ומחייך מתחת לשפם. מבחינתם, שיימשך כך וכמה שיותר שנים עד שחשבון הבנק שלהם יראה שהם סידרו את עצמם היטב וגם ריפדו את הדור הבא הפרטי שלהם. יהיו שיאמרו שזה לגיטימי, אני אומרת שלא.

    הצעתי – לא לרוץ להטליא את המצב אלא לתת למוגלה לצאת עוד ועוד כי מצוקת הדיור היא רק קצה הקרחון ועוד לא נמצאת בשטח שיוצר מסה קריטית לשינוי ממשי. ממשי הכוונה – שכל אזרח יוכל לחיות חיים של כבוד בסיסי המתגלמים לטעמי בזה שהוא יקום כל בוקר עם סיכוי טוב לראות את מעשה ידיו מוסיף לרווחתו במשהו. התחושה כרגע היא שהסיכויים לכך קטנים והולכים. לאורך זמן – זה מייאש. גם אם כרגע כל מה שיצא זה רק כעס ועוד כעס, זה כבר שינוי לטובה. לפחות את זה מקבלים בחזרה וזה חשוב מכפי שנדמה.

    ועוד – להתמקד רק בסוגיה אחת מבדל את אלה הכרוכים בסוגיות אחרות הצידה, מה שמכניס אותם לתסכול גדול יותר ולמחשבה “אם להם לא אכפת ממני אז גם לי לא אכפת מהם”. אם כבר חשיבה, זה להניח על אותו שולחן את כל סוגיות הרווחה, כל העוולות המטורפות המנוסחות בין דפי תקנות שונות ומשונות, כל סוגי האטימות והפרוצדורות ההזויות, חוסר התיאום והטיפול ההולם, לאורך כל המדינה, כדי שכולם יוכלו לקחת חלק מהמקום בו הם נמצאים. מיקוד למקום מרכזי אחד שומר על שלוחי ושותפי מנגנון הדריסה ספונים ורגועים במשרדיהם, רחוקים משאון ההמון.

    אני דווקא הייתי רוצה שכל שכן שלי שלוקח חלק במנגנון הזה ירגיש מאוד לא נוח להסתכל לי לתוך העיניים. עד כדי כך לא נוח שמשהו אצלו ייסדק לכדי מחשבה שאולי הגיע הזמן להפסיק להיות כזה פיון משום שהוא לא יוכל שלא להבין את הקשר בין מעשה ידיו הפקידותי להתפאר לבין המצוקה שלי. בבחינת – מגיע הרגע שגם אם אתה קצין בצבא השלטון ורגיל למלא פקודות, כשדורשים ממך במפגיע לירות במפגינים, לערוק תיראה לך אפשרות פחות מפחידה.

    בברכה,

בחזרה למעלה