תנו לגדול בשקט

רינה מצליח מאמינה שהסלוגן הנשחק, “העולם שייך לצעירים”, הוא תמצית המערביות וההשתעבדות לחזק ולמהיר. ואיפה המבוגרים בכל העסק?

19/08/2010
רינה מצליח קבלו עדכונים מרינה
  • בדואר
  • RSS
» העולם שייך לצעירים? רינה חושבת שלא

לפני כמה ימים ביקרתי עם אמא שלי אצל הרופא. מיד כשנכנסנו, עוד לפני שהספקנו להתיישב, וכמובן מבלי שהוא מסיר את עיניו ממסך המחשב, שואל אותי הדוקטור “מה כואב לה?”

זה היה ברור אמא שלי שקופה עבורו, היא לא ברת שיח היא לא ראויה להתייחסות, היא יותר כמו חפץ שמביאים לטכנאי שיתקן. זוהי רק אחת הדוגמאות שממחישה את המצב העגום שביחס החברה לאנשים מבוגרים.

ישראל ממוקמת בליבו של המזרח התיכון אבל קשורה בעטיניה הכלכליים, התרבותיים וגם החברתיים לעולם המערבי, לא קשה להסביר את זה. שנים של מצור מדיני במרחב הגאוגרפי שלנו הביאו לזה שניו יורק הרבה יותר קרובה לתל אביב מקהיר. וכך יוצא שאימצנו בלהט את הסיסמא העלובה של “העולם שייך לצעירים”, זו אם תרצו תמצית המערביות שמגלמת בתוכה את ההשתעבדות להשגי, לחזק ולמהיר.

לפי כמה שנים המדינה הפריטה את בתי האבות. זה עבר בשקט, איש לא ערער לא קם גל מחאה ציבורי ולא הוגש בג”צ. כשדובר על הפרטת בתי הכלא, העתירות לבג”צ והלחץ הציבורי מנעו זאת. נכון, האחריות על האסיר צריכה להיות של המדינה, אבל מה עם אחריות המדינה על אזרחיה המבוגרים רבים מהם בוני הארץ ומקימיה? מרגע שבתי אבות הפכו לעסק כלכלי הטיפול בקשישה ובקשיש הוא טיפול שניתן תוך חישוב של עלות מול תועלת, אם קשישה מתקשה להגיע לשירותים בכוחות עצמה וזקוקה לעזרה עדיף לשים לה חיתול ולהחליף אותו פעם ביום כך חוסכים בכוח אדם כך מגדילים את ההכנסות כך גם גוזלים את כבודו של אדם.

היו גם מקרים שמטפלים התבקשו להכניס לקשיש את האוכל היישר לתוך הלוע כן כן, כדי לחסוך בזמן ההאכלה. חבר טוב שלי סיפר על אביו איש אקדמיה בכיר ונשוא פנים שהחליט בגיל שמונים כשכבר נזקק לעזרה לבקש מבנו יחידו להעבירו לבית אבות. הבן התנגד האבא התעקש. נבחר בית אבות ראוי אפילו מפואר, אלא שלמרבה ההפתעה, מספר לי, אותו חבר בתוך שבועיים היה אביו עם חיתול מובל לחדר האוכל על כסא גלגלים כשלצווארו קשור סינר תינוקות.

לפני שנים, סבא וסבתא היו חלק אינטגרלי מהמרקם המשפחתי הם גרו בבית סייעו בתחזוקת המשפחה וזכו לסביבה תומכת ואוהבת באחרית ימיהם. הזמנים השתנו, השנים יוצאות לעבוד תוחלת החיים עלתה ומבנה המשפחה השתנה אלה שינויים מבורכים שצריך לחזק אותם, אבל צריך גם למצוא את הדרך שהזקנים לא יהיו אלה שישלמו את המחיר.

החברה הישראלית כמו כל חברה צריכה לדעת איך להשתמש בכל הידע הניסיון והיכולת של האוכלוסייה המבוגרת שלה, זו יכולה להיות תוספת של כוח ייצור לכלכלה שרק תתברך בה.

צריך גם לחולל שינוי חברתי עמוק ביחס לזקנים (נדמה שסימנים לזה כבר מתרחשים בעיקר אצל הנכדים שמגלים את סבתא וסבא) להקשיב להם לשתף אותם בשיחה גם כשהם לא ממש שומעים טוב. אצלנו בבית יש תורנות מי יושב ליד האוזן השומעת של סבתא ולוחש לה מה אומרים… לא להניח להם אוכל בצלחת בלי לשאול מה תרצו, לשמר את העצמאות שלהם כמה שניתן, כי זה מדהים – אנחנו הדורות הצעירים שגדלנו על הערכים האלה של חופש ועצמאות, גוזלים אותה בקלות מאחרים שכבר לא ממש מתאימים לקצב שלנו.

לפני שנה חיפשתי אישיות ציבורית שתבוא לנאום בארוע שמטרתו היתה גיוס כספים לארגון שמסייע לקשישים. התקשרתי לאשת ראש הממשלה, לבית הנשיא, לשרים בממשלה לחברי כנסת לא מצאתי מתנדבים. מקצתם סיפרו לי שהם כבר מתנדבים בסיוע לילדים חלשים ופגועים. אין ספק שלסייע לילדים הוא דבר חיוני ומעורר ההערכה, אבל הוא גם איכשהו נחשב בחברה שלנו ליותר “סקסי” יפה יותר להצטלם עם ילד מאשר אם זקן… הילדים הם הרי העתיד, זה כמובן נכון. אבל אני חושבת שחברה שלא תדע להעניק את משאביה ואת תשומת הלב שלה לעבר שלה למבוגרים שבה לא צפוי לה עתיד מזהיר.

ובאשר לרופא של אמא שלי ,כמובן שלא עניתי לו הסברתי לו שהיא שומעת רק באוזן שמאל ושידבר בקול רם וברור, הוא עשה את זה. וכשיצאנו ממנו והיא הסתובבה אליו כדי לומר תודה ולחייך בחיוך המבויש שלה, הרגשתי שגם הוא נשבה בקסמיה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה