תוחלת החיים של אהבה / ינץ לוי: פרק ראשון

“זה ספר על משפחה שהתבלבל לה הסדר של מי צריך למות קודם”, כתב רשף לוי על ספרו של אחיו, שמתאר את מותו של אחיהם רגב מאיידס בגיל 20. סלונה נותנת לכם במתנה 30 עותקים מהספר החדש

11/10/2015
תרבות קבלו עדכונים מתרבות
  • בדואר
  • RSS

עטיפת הספר של ינץ לוי, תוחלת החיים של אהבה. הוצאת כנרת

“מהו המופלא מכול?” שאל היאקְשה. “יום־יום בריות אינספור עוברות אל מעונו של אל המוות, ואילו הנותרים חיים כמי שיחיו לנצח. מה אפוא מופלא מכך?” ענה המלך יוּדישְטירָה.

                                                מתוך מהַאבְּהָרָטָה

בתור התחלה

בתור התחלה, לפני כל מה שיבוא אחרי מה שכתוב בהתחלה, יש לי כמה דברים שחשוב לי לכתוב. מה שנקרא הבהרות: דבר ראשון, כל מה שכתוב כאן אמת. מה זאת אומרת? זה פשוט קרה. זה מה שזה, ולא מעניינת אותי כל ההתפלספות סביב מה אמת ומה לא, ואם זיכרונות זה פיקציה או לא ואם סיפורים הם המצאה או לא. מה שמסופר כאן קשור לחיים שלי, כלומר זה קרה וזה קורה, כלומר עצם הכתיבה זה חלק ממה שקרה וממה שקורה.

ומאחר שכל מה שכתוב כאן הוא מהחיים, אז אני אומר כבר עכשיו: אני מתכוון לנקוט צד, והצד שאני הולך לנקוט מצדד בחיים. אני בעדם. ומרגע שאמרתי את זה, אני יודע שאני בעד סבל וכאב, אלימות, רצח, אונס, שקרנות ונוכלות, העמדת פנים, משאלות לב, המְתנה, ציפייה, אכזבה, אי־הבנות וכיוצא באלה כל הדברים שאנחנו מנכּים בכל פעם שאנחנו עושים חשבון ובוחרים להוסיף לחיות.

ייתכן שחלק מכם תוהים, “ומה עם היופי והחן וההדר והקדושה?” וגם אני אומר לעצמי, “מיכאל, מה איתם באמת? הם לא חלק מהחיים?” אז בסדר, כן, הם חלק מהחיים ובגלל זה הסיפור כאן גם בצד שלהם. אין בעיה.

אבל למה בעצם רציתם שאני אגיד גם את זה? למה אני בעצמי רציתי להגיד שאני גם בעד היופי והחן וההדר והקדושה? כי שנינו (אתם ואני) רוצים, עוד לפני שהספר נפתח, שהוא לא יהיה מייאש, אלא שתהיה בו תקווה. אבל מהי תקווה? תקווה היא ייאוש מטוגן. מי צריך תקווה כשאין ייאוש? מי צריך תקווה כשהכול בסדר? מי בכלל היה מעלה על הדעת לקוות אם היה מובטח לנו שהכול טוב ויישאר טוב?

אם רציתם — וגם אני רציתי — תקווה בספר כבר עכשיו, עוד לפני שבכלל הגעתי לסיפור עצמו — מה זה אומר? זה אומר שאתם מיואשים. שלפחות דבר אחד אתם יודעים — מה זה ייאוש. מהם ההמתנה והייחול, התקווה שמבצבצת לה כל הזמן בחיים שלנו ומזכירה לנו שמתחת לכל העניינים, כל החיוכים, כל העבודה, ההליכה, השיחות, התכנונים, הכוונות, הארוחות, המפגשים, ההמצאות והפרֵדות — מתחת לכולם יש ייאוש שיודע שהעתיד לאו דווקא מזהיר כל כך.

אני לא מתכוון לטגן כאן שום ייאוש לתקווה. מרור יהיה מרור. טיגון בשמן עמוק לא יציל מרור ממרירותו. הייאוש יהיה ייאוש ומצב הרוח הטוב יהיה טוב מאוד.

אין בעיה. הלאה.

ייתכן שחלק מכם גם חשבו, “טוב, אם הספר הזה מצדד בחיים, אז בטח הוא מתנגד למוות.” ממש לא. המוות הוא הדבר האחרון שיעסיק אותי.

“איך כל זה מתיישב עם זה שאתה הולך לכתוב על המוות של לביא?” זה מה ששאל אותי אחי גלעד, כשאמרתי לו את הדברים האלה. אז דבר ראשון — כן, אני הולך לספר מה קרה לפני, אחרי ובמהלך המוות של אחינו לביא. אבל זה מוות מאוד ספציפי. זה לא המוות, כלומר המוות לעומת החיים; הסוף, ההפסקה אחרי שמוסיפים להם את ה”א היידוע. אלא שזה מוות ספציפי שקרה בחיים, והוא יסופר מהצד של החיים. והוא לא יהיה סוף או הפסקה. בכלל לא.

עד כאן על אמת, תקווה, ייאוש, חיים והחיים, מוות והמוות.

לפני כמה חודשים, בזמן שביקרתי בחנות ספרים, הבחנתי בספר אחד מונח על אחד משולחנות התצוגה. את שמה של הסופרת זיהיתי מיד. הכרתי אותה ואפילו פגשתי אותה, אבל לא ראיתי אותה שנים רבות מאוד. מפעם לפעם קראתי על פועלה הספרותי בעיתון, או יותר נכון על אי־פועלה הספרותי, כי היא לא פירסמה ספר שנים רבות. מִסופרת שמתראיינת בעיתון על ספר שפירסמה היא הפכה לסופרת שמתראיינת בעיתון על ספר שלא פירסמה. בכל אופן, רכשתי את הספר. התיישבתי לקרוא אותו בערב ומהר מאוד גיליתי שסוף כל סוף, בחלוף שנים רבות, למרות מה שאמרה לי בזמנו, הגברת־סופרת כתבה את הספר שלכאורה החליטה לא לכתוב.

כבר בעמוד הראשון של הספר מצאתי את עצמי וגם אחרים. דמיינו שאתם פותחים ספר ומוצאים שהכותבת שילבה אתכם בסיפור. השאלה הראשונה היא כמובן איך יצאתם. נפלאים? או שאולי — חס וחלילה — תוארתם באור קטנוני, מגעיל או אפילו אפל? האמת היא שהדמות שהתבססה עלי בספר היתה מופת של אישיות, דמות הרבה יותר טובה, מעניינת ודרמתית ממני. אבל זו בדיוק הבעיה — הכול היה הרבה יותר טוב, מעניין ודרמתי — בקיצור, קשקוש מקושקש שאפשר למצוא רק בספרים.

אין ספק שמדובר בספר יפה. יפהפה. מקסים. משפטים שהספרות וחובביה מתענגים עליהם. דימויים, מטאפורות וכיוצא באלה אמצעי הלחימה של הספרות במיטבה, אמצעים שנותנים תחושה שהמעשייה המטופשת הזאת, שעושה מהחיים מקסם־שווא רגשני, בעצם חושפת בפניך טפח מהמציאות.

נעלבתי בשם החיים והאמת. תדמיינו שהחיים נותנים לכם אגרוף בבטן וכל מה שיש לסופרת לתאר הוא מרקם העור של היד המכה. הסתובבתי עם הספר הזה בתיק כמו גווייה סרוחה שלא יודעים איפה להשליך אותה.

רצה המקרה, או שאולי היה זה אני שרצה, והגעתי ליריד שבוע הספר בתל אביב בדיוק בערב שבו הסופרת הגיעה לפגוש את קהל קוראיה ולהעניק להם חתימות על ספרה החדש. כשהגעתי לדוכן שבו עמדה הסופרת, השתרך לפניה תור קטן אך מרשים. זיהיתי אותה כבר מרחוק, מחייכת לקוראות, מפטפטת איתן, חותמת, מצטלמת ואפילו מחבקת פה ושם מעל ערמת הספרים. תוך כדי פעולות השיווק האלה הצטלבו מבטינו, והחיוך הקטן ששלחה אלי סיפר לי שהיא זיהתה אותי. האם הדמות מהספר שבאה לבקר אותה פה ביריד שימחה אותה או הרתיעה אותה? איני יודע.

כשהגעתי אליה, היא אמרה לי בקול רך ושקט, “מיכאל.”

היא ראתה את העותק שהחזקתי בידי. השתיקה שלי, שהתארכה קצת יותר ממה שהתבקש, הביאה אותה לשאול, “מה שלומך?” כנראה תהתה האם הדמות מהספר באמת באה לבקש חתימה.

אני לא זוכר מה בדיוק עניתי ואם בכלל עניתי לה, ואני לא זוכר גם איך בדיוק הגעתי למצב שבו אני קורע דף אחר דף בספר שלה ומגיש לה את הניירות הקרועים. אני כן זוכר שכבר כשהתחלתי לקרוע את העמוד הראשון, ידעתי שאני מתחרט על מה שאני עושה; ידעתי

שזה טיפשי וחסר תכלית וידעתי שאין שום טעם להמשיך ולעשות זאת. אבל המתחיל בטיפשות אומרים לו גמור. הסופרת נסוגה והתרחקה, אני צעקתי אחריה, ותוך זמן קצר אנשי אבטחה תפסו אותי והרחיקו אותי מהדוכן. הם ליוו אותי עד ליציאה מהיריד ושילחו אותי לדרכי.

הרגליים שלי לקחו אותי לביתה של ידידה טובה, ואני כותב ידידה כי אני מתכוון להגיד שהכרתי אותה והייתי מעוניין בה ורציתי שנתקרב לא רק בדיבור, אלא גם בגוף, כלומר רציתי להתפשט איתה ולהתעלס איתה, והיא — ידידה — לא היתה מעוניינת, ובזמן שעבר בניסיון לראות אם בכל זאת נוכל להתקרב, נעשינו ידידים והיו לנו שיחות רציניות מאוד, האמת. קראו לה מיה. התרחקתי מהיריד. חיפשתי נחמה וקיוויתי שהיא תהיה גופנית ככל הניתן.

כשמיה ראתה אותי, היא מיד שאלה, “מה קרה?!”

אחרי שסיפרתי לה גרסה מקוצרת (מצונזרת) של מה שאירע באותו ערב, מצאתי את עצמי מספר לה על אחי, על המחלה שלו, על מותו ועל דברים שקרו לפני שנים רבות כל כך.

“אתה חייב לכתוב על זה,” אמרה לי מיה.

“אז גם את רוצה לעשות מהחיים שלי יצירה ספרותית? אני יושב כאן ומספר לך דברים שלא סיפרתי לאף אחת, ואת מדברת איתי כאילו את איזה מפיק סרטים בהוליווד?” חשבתי, אבל אמרתי, “ואללה.”

“לא, באמת, אני מתכוונת לזה,” אמרה מיה.

“אני יודע,” אמרתי. “זאת הבעיה,” חשבתי.

עכשיו צריך להבין משהו. כשיש לך ידידה שאתה מעוניין בה, אז היחס שלך אליה נע בין סלחנות ובין אכזבה. למשל, אם היא אומרת לך, “אני מתה על סרטי באטמן,” אז אתה יכול להגיד, בלב כמובן, “טוב, זה דווקא חמוד שהיא אוהבת את הסרטים האלה. היא לא בחורה כבדה.” ובמקרים קיצוניים אתה אפילו יכול להגיד, “קטע, מדהים איך שהיא מצליחה למצוא בסרטים האלה עומק. יכול להיות שפיספסתי שם משהו?” וכל זה למרות שאתה חושב שסרטי באטמן הם אחת היצירות ההוליוודיות הנוסחתיות, המשמימות והממוסחרות ביותר שראית בחיים. כך לפחות אמרת לכל מי שרצה לשמוע עד שפגשת את הידידה. זה הצד של הסלחנות.

או שהיא יכולה להגיד, “שקיעות בים זה קיטְש.” אז אתה אומר לעצמך בלב, “איך השמש והים יכולים להיות קיטש? איזה שבעים אחוז מכדור הארץ מכוסים ים וכל הכדור הזה מסתובב סביב השמש, אז מה זה משאיר לנו? מה לא קיטש?” ואתה מאוכזב.

בכל אופן, ככל שאתה צובר יותר סלחנות ויותר אכזבות, העניין שלך בידידה הולך וקטן, עד שאתה לא ממש שומר איתה על קשר, והקשר מתנתק. ואולי בסוף אתה אומר לעצמך: “אָה, ממילא היא אהבה סרטים של באטמן וחשבה ששקיעות זה קיטש; מזל שלא נכנסתי לזה.”

בכל אופן, מיה, הידידה שלי אז, אמרה לי שאני “חייב לכתוב על זה”.

“אם את חושבת שהחיים שלי כל כך נהדרים ששווה לכתוב עליהם, אז למה את לא מעוניינת במישהו עם חיים כל כך מרתקים, מה העניין?” חשבתי, אבל שתקתי.

ואז היא התחילה לדבר על כמה חשוב לבטא דברים. “חשוב להוציא דברים החוצה כדי שנוכל להתבונן בהם.”

“אני רוצה להתבונן בך ובי עירומים ביחד פה על השטיח,” חשבתי. “לא הייתי מתנגד לבטא את זה.”

היא המשיכה להסביר. שמעתי מה שהיא אמרה והתנודדתי כל פעם בין סלחנות לאכזבה. בכל אופן, בהזדמנות הבאה שהיא אמרה לי שאני “חייב לכתוב על זה”, אמרתי לה, “אני לא כותב, אף פעם לא כתבתי כלום. אני ציירתי המון שנים.”

“באמת?”

כשהייתי ילד אבי חזר ואמר לי, “אתה תהיה צייר.” נטיתי להאמין לו. לכן לא פלא שמאז גיל תשע או עשר החלטתי שאני כבר צייר. קראתי שוב ושוב באנציקלופדיה נושנה על אמנים, בשחור־לבן. פגשתי שם ציירים שונים, ולא הרגשתי שום הבדל מהותי ביני וביניהם. ברור, הם היו ציירים גדולים וגאונים והם חיו מזמן, אבל גם אני וגם הם ידענו באופן ברור שהציור גדול. גם אני וגם הם ידענו מהו עולם הציור ועד כמה גדול העולם דרך הציור. בכל אופן, השנים חלפו, והציורים נערמו בארגז בחדר השינה שלי ושל לביא. הציור ליווה את החיים.

“אז אתה צריך לצייר. למה אתה לא מצייר? אתה רואה כל כך הרבה דברים שאנשים אחרים לא רואים, שאני בטוחה שיש לך מה להגיד גם בציור.”

“אז את יודעת מה, בואי נתחיל במודל עירום,” חשבתי והבטתי בגוף של מיה בזמן שהתיישבה על הספה. אבל אחרי שיצאתי מביתה אמרתי לעצמי, “לחזור לצייר?”

האמת היא שזו לא היתה הפעם הראשונה שהמחשבה על הציור עלתה על דעתי. נכון שבכל פעם שהמחשבה הזאת עלתה, הזכרתי לעצמי שנדרתי נדר לא לחזור לצייר אף פעם. לא לעסוק באמנות; לנטוש את כל העיסוק חסר התוחלת והתכלית הזה, שכל כולו ניסיון נואש וקלוש לחבוש בפלסטר קטן פצע גדול ומדמם בלב. לא, סליחה, אפילו לא לנסות לחבוש בפלסטר, אלא לשבת ולצייר את הפלסטר בזמן שהלב שותת דם ומפרפר. אבל האמת היא שהרצון לחזור לצייר והכוונה לא לחזור לצייר הם בעצם אותה המחשבה, לא?

“אז שבתאי כהן אמר שאני אהיה צייר,” חזרתי ואמרתי לעצמי. “הוא ניסה לעודד את הילד שלו; או שהוא ניסה להגשים חלום שלו דרכי; או שהוא פשוט טעה בתחזית שלו — אין לי מושג, וזה לא מעניין אותי.”

חומרי הציור — מכחולים, כמה בדים וכמה ציורים מותחלים אבל לא גמורים — נטמנו מאחורי הדלת השמאלית בארון שבחדר השינה שלי בבית אמי. ידעתי מה הותרתי מאחוריה, אבל לא פתחתי אותה שנים רבות.

אבל לביא מת כבר שנים רבות. אולי הזמן עשה את שלו? אולי דבריה של מיה? איני יודע. בביקור הבא אצל אמי פתחתי את הדלת השמאלית. האור שבקע מהחלון נפל על החפצים שבארון, ולמרות צבעיהם השונים הם הצטיירו באור וצל אפרוריים. טוב, הם היו די מאובקים. שלפתי בד קטן, מתוח על מסגרת. זו היתה היצירה האחרונה שהתחלתי ולא סיימתי: רישומי פנים וחלקי גוף וגזירי עיתון קטנים מודבקים בערבוביה על המשטח המלבני. “ניסיונות כושלים באמנות מודרנית,” חשבתי. חתך אלכסוני באמצע הקנווס הזכיר לי שגם הוא נפגע מנחת זרועו של אבי השוכח. יום אחד, בהתקף זעם לא צפוי, הוא השחית את כל הבדים שעמדו בפינת החדר. לא נמצאתי בבית בעת מעשה, וכשחזרתי הייתי המום למצוא אותם קרועים ופצועים. אמנם השכחה המכרסמת והבלבול התכוף שהשתלטו עליו היו הסבר הגיוני למעשיו, ובכל זאת לא הבנתי מדוע אבי, שכל ימַי עודד אותי לצייר, עשה כדבר הזה. העלבון לא פס מלבי זמן רב עד שלבסוף התחלף בעצב.

עכשיו, מול הדלת השמאלית הפתוחה, השענתי את הקולאז’ הפצוע על הארון. הרמתי מעט ערמת ניירות ובדים כדי שאוכל לשלוף מתחתיהם את קופסת שפופרות הצבעים. פתחתי את הקופסה. השפופרות שכבו בה מיותמות, מעוכות ועקומות, כאילו פגועות. הנחתי את הקופסה על השולחן ונרתעתי לאחור: בין שפופרות הצבעים הקטנות נחה שפופרת גדולה פי כמה של צבע לבן. התרוצצו עליה עשרות נמלים שחורות קטנות. התקרבתי לקופסה, רכנתי והבטתי מקרוב. הצבע יבַש מזמן, והנמלים יצאו להן מתרוצצות מתוך חריר קטן בדופן.

ניסיתי להיזכר מתי השתמשתי בצבעים האלה לאחרונה. “את הקולאז’ הזה התחלתי לעשות מתישהו לפני שגילינו שלביא חולה. אבל אבא כבר היה חולה איזה זמן, אז מתי זה היה?” לא הצלחתי לחשב בדיוק.

“מה אני אמור לעשות עם קופסת הצבעים הזאת? להחזיר אותה לארון? לשים אותה בפח ולשלוח את בית הנמלים הזה בטלטלה גדולה עד חירייה?” הנמלים התרוצצו על השולחן כאחוזות אמוֹק, אינן יודעות מה עירער לפתע את עולמן.

אני לא זוכר מה עשיתי בסוף עם הצבעים — זרקתי או החזרתי לארון — אבל אני כן זוכר שהבטתי בהם ואמרתי לעצמי, “בצבעים היבשים האלה אני לא אנצח את הסופרת הזאת ואת הספר המופרך שלה. נגיד שאני אצייר ציור? זה מה שיעזור?”

החלטתי לכתוב. לא ספרות ולא המצאות, לא תחבולות וערמות מלל כמו אלה שמעטרות את הספר של הסופרת, אלא מילים שירכינו ראש מול החיים ויפנו להם את הבמה. עובדות. סיפור שיהיה ההפך מכל מה שכתבה הסופרת המפורסמת. אין לי מושג מאיפה צצה בי התקווה הזאת, אבל החלטתי שאתרחק ואסע למצפה רמון ואכתוב ונראה מה יֵצא. והחלטתי גם שאני לא מתכוון להיות בסיפור שלי דמות, אלא אני עצמי — כמה שאני יכול להיות עצמי. וזה מה שהולך להיות בעמודים הבאים, אם יתמזל מזלי וזה ילך.

1.       תוחלת החיים של נחישות

“זה לא סתם. זה לא סתם. הלוחמים בְּמטכ”ל,” אמר גלעד, השתהה לרגע והשלים: “הם המשוררים שבלוחמים.”

ישבנו במטבח. גלעד ניסה להסביר לאמנו מה נכנס בו, איזה מין רצון גדול הוא זה שנכנס בו, להתגייס לאחת מהסיירות. היו אלה חודשי חופשת הקיץ. גלעד כבר סיים את הלימודים בתיכון והתכונן לשירות הצבאי. אני בעיקר ישבתי בבית והקשבתי לדיונים היומיומיים שנסבו סביב הסוגיה הזאת: שירות באחת הסיירות — למה ואיך?

“המשוררים שבלוחמים,” אמר אחי. אני שתקתי. גם אם הדברים נשמעו באוזנַי מוגזמים, לא יכולתי שלא להתרשם מהנחישות שעלתה מקולו וממעשיו. הנחישות משכה את לבי, שהרי הלב נמשך אחר נחישות, ולא משנה אם הנחוש שמשמיע את דברי הנחישות מעלה על שפתיו מפעם לפעם גוזמאות.

פעמיים־שלוש בשבוע היה הולך גלעד להתאמן בקורס הכנה לצה”ל. הקורס התקיים בחופי הרצליה, בין גלי הים לגבעות הכורכר המומלחות, לקראת שקיעה ועד רדת כדור השמש. אני התפלאתי על אחי. כל ילדותנו נראָה שגופו נוטה ללקט כל מחלה מזדמנת. מבטו פוזל וגפיו אינם מצייתים לו. הוא לא היה ספורטיבי כלל, ולמעשה, גם כאשר השתתף במשחקי כדור וכיוצא באלה, עשה זאת בצורה גמלונית ומגושמת. אני, לעומת זאת, אפילו לא השתתפתי במשחקים הללו. בילדותנו מצאתי בו שותף לחולשה. מאחר שגם אני לא הייתי ספורטיבי וגם אני לא הצטיינתי בכל מה שמאתגר את הגוף, שמחתי שיש לי לפחות אח־שותף אחד. ועכשיו גלעד התמיד בקורס

ההכנה לצה”ל, באימונים מפרכים. בכל פעם שהיה חוזר מאימון — ובמראהו ניכר שהגיר זיעה רבה שהתאדתה זה מכבר — היה מספר ללביא ולי מנפלאות האימון. הקושי היה טמון בשורשו של כל פלא שסיפר:

“היום עבדנו עם משקלים. עלינו יותר מחמישים פעם את גבעת הכורכר עם שק חול על הכתף ומשקולת על המותניים.”

“היום שחינו עד מצוף במרחק ארבעים מטר בתוך הים. אתם לא מאמינים כמה מים בלעתי.”

“רון וגילי הצליחו להישען היום באימון יותר משעה עם הגב על הקיר כשהרגליים שלהם כפופות בתשעים מעלות. זה ממש שיא.”

אחר כך, לבדי בחדר, ניסיתי להישען בגבי על הקיר, בברכיים מכופפות בתשעים מעלות. לא אהבתי את התחושה המאומצת ברגליים. התיישבתי על הארץ תוך פחות מדקה.

מאז שגלעד הצטרף לקורס ההכנה לצבא הוא זכה להערכה רבה מצד לביא. לביא היה מאז ומתמיד ספורטיבי, לכן הדיווחים היו מבחינתו סיפורים שבהישג יד; גם הוא התכוון להצטרף לקורס ההכנה בשנה הבאה. אני הקשבתי ומפעם לפעם שאלתי, “באמת?” או “כולם הצליחו לעמוד בזה?” וכיוצא באלה. ולביא היה מפטיר לעברי, “בטוח שלא פַּדְלָאה כמוך.”

לא השבתי. שנאתי את לביא על העלבונות המזלזלים שנהג להטיח בי, ושנאתי אותו כפליים כשאלה היו אמת. ידעתי שכל תגובה שלי לא תהיה אלא הזמנה לזַמר שיר הלל לאוזלת ידי הגופנית.

חלפו כמה חודשים שבמהלכם עבר גלעד כל מיני מבחנים ומיונים צבאיים שקרויים “גיבושון” ו”גיבוש”.

כשחזר פעם מאחד הגיבושים, שאלתי אותו, “למה קוראים לזה גיבוש?”

הוא חשב לרגע והשיב, “האמת, אין לי מושג.”

לבסוף הוא באמת התקבל לאחת הסיירות ונכנס למה שקרוי “מסלול”. האויב הגדול ביותר של כל מי שנמצא ב”מסלול” הוא חוסר השינה, וגלעד נשאר בבסיס שבתות רבות לאחר שנרדם בשמירות, במסדרים ואף בזמן תרגילים. כל הסיפורים שסיפר בסופי השבוע שבהם כן שוחרר הביתה, נסבו סביב המאבקים הבלתי פוסקים להישאר ער. עם זאת, הסתירה הפנימית שבחוסר השינה ברורה: מצד אחד, חוסר השינה הוא הדבר הקשה ביותר ב”מסלול”. מצד שני, חוסר השינה הוא דווקא מה שמשאיר את הלוחם המיועד ב”מסלול”. הרי קשה אפילו לחשוב איך ולמה כדאי לך לצאת מ”המסלול” כשאתה רץ, עומד, ממלא אחר פקודות, עומד בזמנים וכל כולך מנומנם, מטושטש, חולם בהקיץ על חלומות בשינה. בזמן שהחייל משתוקק לישון חולפים להם שלב אחר שלב ב”מסלול”, ולבסוף הוא מוכשר להיות “לוחם”.

למה — זאת היתה השאלה הקבועה שלי לשמע סיפוריו של גלעד מהמסלול:

“למה צריך לרוץ מאה עשרים קילומטר עם אלונקות?”

“כי מי שעובר את זה יהיה מוכן להתמודד עם הכול. יש מצבים שחייל צריך לעשות כזה דבר. זה עניין של חיים או מוות,” ענה גלעד.

“למה צועקים עליכם כל הזמן?”

“לוחם צריך לדעת לעמוד בלחץ. אם הוא ייפול בשבי, זה הכרחי.”

“למה סופרים לכם זמנים כשאתם הולכים לשירותים?”

“עמידה בזמנים זה אלף־בית של לוחם.”

ולביא ליגלג עלי לשמע שאלותי, “קודם תצליח לעשות יותר מפעמיים מתח.”

וגלעד חזר ונרדם בשמירות, חזר ונשאר שבתות בבסיס.

באחת השבתות שחזר הביתה נותר כל השבת במיטה כי סבל מכאבי גב עזים. הוא לא היה יכול אפילו להתיישב. אמנו המודאגת ניסתה להציע שילכו להיבדק אצל הרופא, אבל גלעד דחה את ההצעה על הסף. מאז אותה שבת בכל פעם שראיתי אותו, הוא נאנק מכאב אבל לא התלונן, ופעם אחר פעם דחה את הפצרותיה של אמנו שילך לרופא.

אם עיקר כוחו של גלעד היה בנחישותו, הרי ללביא היתה, כאמור, גם יכולת. הוא התגייס כשנה לאחר גלעד. מאז ילדותנו היה לביא הספורטיבי מבין כולנו. לא רק ספורטיבי. היה נדמה שכל דבר שחפץ לעשות עלה בידיו. לכן לא פלא שגמא בקלות יחסית את קורס ההכנה לצה”ל ואף את החודשים הראשונים של שירותו הצבאי. זמן קצר יחסית לאחר גיוסו כבר תיכנן להמשיך לקורס קצינים. ואני עקבתי מהבית אחר דרכו המקרטעת והנחושה של גלעד ואחר דרכו הנוסקת והחלקה של לביא.

על ההחלטה ללכת בעצמי לקורס הכנה לצה”ל סיפרתי למוריה, החברה שלי, בזמן ששוטטנו כהרגלנו בחורשות האיקליפטוס ובפרדסים שבפאתי כפר סבא. מוריה צעדה כמה פסיעות לפנַי, מצלמת הפֶּנְטַקְס תלויה כהרגלה על צווארה. היא שרה בקול גבוה. מרחוק נשמעה צווחה עיקשת של ציפור, אולי עורב, ואור השמש שמחוץ לפרדס הבקיע מבעד לחופת הענפים.

העשבים עוד היו רכים.

“אני חושב ללכת לקורס הזה שגלעד ולביא הלכו אליו,” אמרתי.

מוריה הפסיקה לרגע לשיר ושאלה, “אתה רוצה להיות קרבי?”

“זה בכל מקרה יעזור לי, אפילו לטירונות או ש… אני לא יודע. גם אם לא מתקבלים לסיירת, את יודעת, צריך כושר קרבי.”

“כושר קרבי,” החרתה החזיקה אחרַי מוריה. היא החישה את צעדיה קדימה. “איך תמשיך לצייר אם תהיה בקרבי?” אמרה בגבה אלי.

מוריה ואני הכרנו בחוג צילום ומאז היכרותנו עסקנו בזה יחד. אני חושב שהתאהבתי דבר ראשון בתצלומים שלה, ביכולת שלה לתפוס רגעים אנושיים נסתרים מעין. מוריה הלכה עם האמנות שלה עד הסוף, כמו שאומרים. היא הסתובבה כל הזמן עם המצלמה והעדיפה לראות את העולם דרך העדשה, בלי הפרעות של גורמים מחוץ למסגרת. זה הלהיב אותי. החיים שמחוץ למסגרת התצלומים תוארו בפיה כטעות אחת גדולה, והאמנות — כאפשרות היחידה למפלט מהטעות הזאת. כל מה שחשוב ונחשב בעיני הבריות היה בעיניה מעיק ובלתי סביר, חסר תוחלת וטיפשי — וזה כלל תחתונים וחזיות. היא נהגה לחשוף בפנַי את החזה שלה בהזדמנויות בלתי צפויות, בציבור, בלי שאף אחד שם לב. היא היתה פורצת בצחוק במצבים בלתי צפויים ללא התראה או סיבה נראית לעין. הנחישות שלה לא ללכת בתלם מילאה אותי השראה. עם השנים הבנתי שבעצם היא לא היתה מסוגלת להיענות למוסכמות המקובלות, וכל מה שחשוב ונחשב ומקובל העיק עליה עד כדי חרדה ואובדן שליטה. האמנות היתה התרוממות מעל כל זה.

אבל כמו יתר בני גילנו, השירות הצבאי עמד בקצה תוחלת החיים של העיסוק האמנותי בפרט ושל כל עיסוק אחר בכלל. היה ברור שהשניים אינם עולים בקנה אחד. מוריה לא יכלה להעלות על הדעת לשרת בצבא והיא ניסתה לשכנע גם אותי לעשות כל מה שצריך כדי לקבל שחרור משירות. בעיות בריאותיות לא היו על הפרק, גם לא קשיים נפשיים. אבל מוריה האמינה שאבי חולה השכחה הוא הדרך שלי להימנע משירות צבאי. “תספר להם על אבא שלך. תגיד שאתה חייב להיות בבית,” חזרה ואמרה.

עכשיו בפרדס מוריה המשיכה לצעוד בגבה אלי. “יש לי פרופיל גבוה,” הסברתי אחריה.

היא פנתה אלי. “תסתובב הצידה שנייה,” ביקשה.

הסתובבתי.

“יש לך אף גדול,” היא אמרה והמשיכה ללכת.

שתקתי. המשכנו לשוטט.

שבוע לאחר מכן הצטרפתי לקורס ההכנה. המדריך היה נחוש בדעתו שכל אחד ואחד מאיתנו ימצא את מקומו בסיירת מטכ”ל, ואם לא בזו, אז ב־669, ואם לא בה, אז בקורס טיס, ואם לא בזה, אז בשייטת או בסיירת צנחנים וכולי וכולי הדירוג ירד מטה עד ליחידות שריון שוות לכל נפש. הנחישות ניכרה בכל פעולה ופעולה של המדריך, וגם בדבריו. “הנחישות שלכם זה המפתח לכושר קרבי,” הוא אמר במפגש הראשון.

באחד האימונים רצנו על החוף כל הדרך מהרצליה עד תל אביב, הלוך וחזור. זה היה בחורף. לשמחתי, לא ירד עלינו גשם, אך לאור השקיעה שהלך והתפוגג הים נראה זועף, כחול־אפור, חסר מנוחה. השרירים בגופי החלו במהרה לשדר אותות מצוקה. תוך ריצה והתנשפות עוד ועוד הבטתי בשמש השוקעת. מעולם לא נראתה בעיני כה מרוחקת ושטוחה.

הגענו חזרה להרצליה. המדריך ביקש שנמדוד דופק בצוואר, מתחת לסנטר. הזעתי ורתחתי, חשתי כאב מגרד בחניכיים והרוק בפי היה סמיך, התנשפתי, הצמדתי את אצבעותי לצווארי, אבל לא יכולתי להבחין בין הדופק שבידי לדופק שבצוואר, וביניהם לבין כל הגוף שלי שפעם והלם כְּלב אחד גדול ודופק שמסביבו שאריות סרוחות של גוף מיוזע. התכופפתי קדימה והקאתי.

“זה טוב להקיא,” אמר המדריך. “הגוף שלך נפטר מהמזון כדי להקל על עצמו.”

“לא הקאתי מאז שהייתי בן חמש!” חשבתי. מפאת ההתנשפות

לא יכולתי להגות את המילים בקול רם. טעם הקיא נותר בפי עוד זמן רב.

כשהייתי חוזר מהאימונים הביתה, החדר שחלקתי עם לביא עמד רק לרשותי. גלעד ולביא כבר שירתו בצבא, גם אחי הבכור נבו, ולכן הם לא נמצאו בדרך כלל בבית. סוף כל סוף הפסיקו המריבות היומיומיות בין לביא וביני. מאז שהחל לשרת בצבא, נראה שיחסינו הגיעו למין שקט תעשייתי, ריחוק שקט.

לבדי בבית, ללא בני שיח, לא מצאה הנחישות רֵע לסמוך עליו.

אדם מבקש נחישות בחייו, משהו שיוכל לדבוק בו באופן איתן. הדבר הזה לא חייב להיות מלהיב או מרעיש, אלא משהו שדי בו לעורר נחישות ולהזין אותה. החיפוש אחר נחישות מתחיל להעסיק את הבנאדם בשנות העֶשרה לחייו. אני הייתי בן שבע־עשרה. החיים הציעו לי כל מיני נחישות. מה זאת אומרת החיים מציעים נחישות? המדינה מציעה, בית הספר מציע, האחים, חברים, כישרונות מולדים, ספרים, סרטים וכל מיני טיפוסים שפוגשים במקרה מציעים לך. ואז האדם שואל נחישות מפה או משם. הוא משתדל לעשות את זה בצורה נחושה, כלומר לדבוק בנחישות באופן הנחוש ביותר. אם יש לו אחים גדולים, הוא יבדוק טוב־טוב מה הנחישות שהם אימצו, ויש סיכוי סביר שהוא יחליט לשאול את הנחישות שלהם. אם אין לו אחים, הוא יברר אצל חברים. ואם הוא מתבודד, אז אולי הוא יבדוק בספרים. הנחישות השאולה יכולה ללבוש כל צורה שהיא: פטריוטיות, פאנקיסטיות, צמחונות, פעילות פוליטית, פריצוֹת לבתים, עיסוק באמנות, אופנה, עניין בכלי רכב או במכונות אחרות, עניין במחשבים או אפילו בטלנות נחושה. בַּנְחישות נראה לנו שאנחנו עושים משהו עם הזמן ושהשעות אינן נוקפות בלי שום תכלית או תוחלת. ואולי עניין הנחישות לא נכון לכל בן אדם, אבל כשאני הייתי בן שבע־עשרה, שאלתי נחישות בצורת קורס ההכנה לצה”ל בחופי הרצליה.

עד אז מוריה היתה הנחישות היחידה בחיי. הנחישות לדבוק באמנות והנחישות פשוט להישאר עם מוריה — שתיהן נבללו יחד לכדי סלע נחישות אחד. לכן לא פלא שכשהייתי חוזר מהאימונים היישר לביתהּ, לא היינו מחליפים ולוּ מילה אחת על עיסוקי החדש. מוריה לא התעניינה. אני לא סיפרתי.

ביום העצמאות יצא לביא לחופשה בבית. בטלוויזיה, בערב, כמדי שנה, הקרינו את המִסדר בירושלים בהשתתפות החילות השונים. בזמן שלביא נעל את נעליו לקראת הבילוי בערב ומוריה ואני ישבנו בסלון, הביטה חברתו במרקע. תמיד היתה ללביא חברה קבועה. נראה היה שלא הפריד ולוּ יום אחד בין החברה הקודמת שלו לחברה הנוכחית גלי.

גלי היתה יפהפייה, ואני לא מציין את זה רק מכיוון שמוריה לא היתה יפהפייה. לא רק במראה החיצוני הן נבדלו זו מזו. גלי היתה תלמידה מצטיינת בבית הספר, בת להורים משכילים, היא שירתה ביחידה עילית בצבא, תיכננה ללמוד משפטים. היא ישבה כעת מול הטלוויזיה, לבושה חצאית קצרה, גרביונים שחורים שקופים ונעלי סירה מבריקות.

מוריה היתה תלמידה מתקשה עד נעדרת, היא באה ממשפחה “עם בעיות”, היא לא רצתה לשרת בצבא, אבל לא היתה בטוחה כיצד תצליח לעשות זאת. בתחום הביגוד לא היה שום הבדל בעיניה בין בגדים חגיגיים לבגדי יומיום, בין מרופט לראוי. היא ישבה בסלון מול הטלוויזיה בנעליים בולבוסיות.

גלי צחקה במלוא פה כמעט מכל משפט שאמר לביא. היא היתה עליזה והתייחסה לכל בני משפחתנו בנעימוּת, בחיבה שווה לכל נפש. גם על מוריה היא מצאה — כנראה לאחר מאמץ־מה — מילים טובות: “כמה זמן אתם ביחד?” היא שאלה אותי פעם.

השבתי לה.

“מדהים. מוריה — היא מאוד נחמדה. יש לה ראש אמנותי

מוטְרף כזה, לא?” היא הפנתה את מבטה המחויך ללביא. “זה נהדר,” הוסיפה.

“מה פתאום נחמדה?” חשבתי, אך לא אמרתי דבר.

בניגוד לגלי, מוריה לא חיבבה, בלשון המעטה, את בני משפחתי, והחיים ככלל לא נראו לה עסק כל כך מוצלח ושמח.

בכל אופן, בערב יום העצמאות ישבנו בסלון: לביא נעל נעליים. אני ומוריה סתם ישבנו. יתר בני המשפחה לא נמצאו בסביבה — גלעד עשה את החג בבסיס, נבו הלך למסיבת חג עם חבריו לצבא, סמדר ואילאיל יצאו מוקדם לחגוג עם בני כיתתן. אמנו נשארה בבית לדאוג לכולם, ואילו אבינו הלך ושקע עוד קצת בים השכחה. כאמור, שידרו בטלוויזיה את המסדר השנתי. גלי עקבה בשימת לב קפדנית והעירה מדי פעם, “אלה מחיל האוויר.” “אלה צנחנים.” “לביא, תראה את הירכית שלהן.” ואז צעדו בסך חיילי חיל הים. “ווי, אין, המדים שלהם הכי מדהימים!” קראה גלי. “תראה, זה הדגם החדש!”

חיילים נוספים צעדו בסך וגלי שאלה אותי, “אתה כבר יודע לאיזה סיירת אתה רוצה ללכת?”

“אֶה…” היססתי.

“אפשר לחשוב שייתנו לו לבחור. קודם שיתקבל למשהו,” אמר לביא. הוא סיים לנעול את נעליו ונעמד.

“נכון שבסיום של הקורס קצינים גם לכם יהיה מסדר כזה?” שאלה גלי את לביא.

“יכול להיות,” הוא ענה לה. “כן, יש טקס בסוף.”

“סָגָ”מ לביא, לפקודתך,” אמרה גלי, הצדיעה ואז כרכה את ידיה סביב מותניו, מהצד, וציחקקה.

מוריה חייכה בגיחוך מובלע והעוותה מעט את פניה.

“טוב, בואי, אנחנו כבר מאחרים,” אמר לביא, והם יצאו לחגוג את יום העצמאות.

לאחר שיצאו אמרה מוריה בקול משועשע, מלגלג, “תראה את הירכית שלהן, סג”מ מיכאל.” ולאחר רגע שאלה, “אתה תרצה גם ללכת לקורס קצינים?”

“לא יודע,” אמרתי, קמתי וכיביתי את הטלוויזיה.

ערב אחד, שלא במסגרת האימונים הרגילים, התכנסנו, משתתפי קורס ההכנה לצה”ל, לשיעור תיאורטי. המשימה היתה: תכנון מבצע צבאי לפשיטה על האי גְרין. התחלקנו לקבוצות.

“נצניח עליהם מאה צנחנים.”

“נבעיר את גדות האי בלהביורים.”

“נתקוף מהים ומהאוויר בו־זמנית,” הציעו זה אחר זה חברי הקבוצה שלי.

“כבר פשטו על האי, לא?” תהיתי. “מנין לי לדעת איך אמורים לכבוש אי?” חשבתי בלבי. אך פה, סביב שולחן, ולא במעלה גבעת כורכר או בריצה לאורך החוף, יכולתי לתרום. הצטרפתי לדיון. פסלתי על הסף את השימוש בלהביורים וגם את ההצנחה ההמונית.

הנחישות וההחלטיות בקולי הרשימו ככל הנראה את המשתתפים, ובידי הופקדה המשימה לשרטט את פרטי המבצע; יכולת הציור שלי שירתה אותי.

לאחר שהות־מה הציגו הקבוצות השונות את פרטי המבצע. המדריך הסביר לכל קבוצה וקבוצה מדוע התוכנית שהציעו מופרכת ולא יעילה. אז נערך דיון על הקשיים הכרוכים בכיבוש אי, והמדריך סיפר לנו על המחדלים והקונספירציות שנקשרו בכיבושו של האי, ועל ההרוגים. לסיום השמיע לנו שיר ישראלי על חלל מלחמה שנשאר בן עשרים. ישבנו בדממה חמורת סבר והקשבנו למילים המתגעגעות. חשבתי, “המשוררים שבלוחמים… הלוחמים שבשירים…” התחלתי לדמיין לנגד עיני את עצמי במקום המת שבשיר. לא דמיינתי את רגע המוות עצמו, אלא את כל הדברים שייאמרו עלי אם איהרג במלחמה. אולי אפילו יחברו עלי שיר. זה שימח אותי, אפילו חימם את לבי. “אבל אני כמובן לא אדע על השיר,” המשכתי לחשוב. אבל באותו רגע השיר שאולי יהיה ודברי ההלל והגעגועים שלבטח יהיו נראו לי חיים יותר ממותי, אם איהרג. חשבתי על מותו של הגיבור המת בשיר ועל מותי שלי, ופעם אחר פעם גברו החיים הממשיכים על המוות המפסיק.

כשהסתיים השיר, המדריך השתהה מעט בשתיקה ואז אמר, “להיות לוחם זה לא פשוט כמו שזה נראה.” ובלי מילים נוספות התפזרנו כל אחד לדרכו.

בבית הביטה מוריה על שרטוט האי ותכנון הקרב.

“מה זה הציור הזה?” שאלה.

“זה שרטוט של האי גרין, אֶה… מין תוכנית כזאת איך להשתלט עליו.”

“אז זה מה שאתה מצייר עכשיו,” אמרה.

“זה חלק מהקורס,” אמרתי.

“אתה חושב שיישאר לך זמן לצייר או לעשות בכלל אמנות כשכל היום תצטרך לעשות פצצטא?”

“אומרים פזצט”א. זה ראשי תיבות: פול, זחל ואחרי זה זה אֶה… —”

“זה לא מעניין אותי!” קטעה מוריה את דברי. “אני לא מבינה, אתה רוצה להיות קרבי? אתה רוצה ללכת לקורס קצינים? אתה רוצה להיות לוחם, כאילו לצאת למלחמה, לירות וכל הדברים האלה?”

השבתי למוריה בשתיקה.

זמן־מה לאחר יום העצמאות נסענו לבקר בבסיס חיל אוויר. צפינו במטוסי קרב ממריאים ואיזו התרגשות גאתה בלב משתתפי הקורס עם שעטתו של המטוס על המסלול והתנתקות גלגליו מן הקרקע. אני הבטתי בשתיקה. אחר כך ראינו סרטון בנושא מורשת קרב. לסיום נפגשנו עם חייל שמשרת ביחידת החילוץ של חיל האוויר. הוא סיפר מעט על ה”מסלול” והשירות ביחידה שלו. ואז הגיע זמן השאלות.

“כמה קילומטרים רצים במסע המסכם של המסלול?” מסע מסכם ארוך יותר העלה כמובן את קרנה של היחידה.

“יש לכם בכלל פעילות מבצעית בשגרה?”

“מה התכונות שנדרשות מלוחם ביחידה שלכם?”

“מה המשקלים שסוחבים במסע סיכום?”

השאלות והתשובות זרמו זו אחר זו. רציתי גם אני לשאול שאלה. הצבעתי. הלוחם סימן לי בהרמת גבות שהגיע תורי.

“מה תנאי השירות שלכם? כל כמה זמן אתם יוצאים שבת?” שאלתי. ייתכן שלשבריר רגע השתררה דממה בחדר, או שאולי הלוחם הופתע מהשאלה, או שרק נוצר אצלי הרושם שכך היו פני הדברים. כך או כך, הלוחם השיב על שאלתי.

בסוף היום, מחוץ לבסיס, שוחח עמנו המדריך. הוא היה גאה על עוד יום שבו למדנו משהו על השירות כלוחמים. “שאלתם בדרך כלל שאלות יפות,” הוא אמר. “אבל מי שרוצה להיות לוחם צריך לרצות את זה עד הסוף. נחישות — זה המפתח. צריך להיות מוכן להקריב. אם מעניין אתכם מתי יוצאים שבת, אז אולי אתם לא קלטתם עדיין מה נדרש מלוחם.”

טירונות ומסלול, קורס צלפים, קורס קצינים, בה”ד אחד, מצפה רָמוֹן, מדי אל”ף, מדי בי”ת, נעליים קלות, נעליים כבדות, משטרה צבאית, לבוש מדוגם, חגור משופצר, פָּזָם, סדיר, קבע, חוגרים וקצינים, תורנויות מטבח, סוף מסלול, פרישׂה, אני נשבע, שמירות, בּוּפוֹר, שלג חורפי, בסיסי מודיעין, לעשות שטחים, לעשות קו, קרוב לבית, הווי בבסיס, פקידה פלוגתית, תָש, דוּץ, תרגיל יבש, תרגיל רטוב, מחסניות, תחבושת מנוילנת, שעות ביציאה, ניווטים, נון צָדיקים וכושר קרבי. כושר קרבי.

הבטתי אל האופק ורציתי לרצות את כל זה.

כשהגעתי לביתה של מוריה, רציתי לבשר לה שאני שוקל לעזוב את קורס ההכנה, אבל לא ידעתי כיצד אעשה זאת. ידעתי שהיא בוודאי תשמח לשמוע על כך, אבל אחרי כל טיעוני הטיעונים שהשמעתי באוזניה בעד השתתפות בקורס, חשתי כרגע נבוך לבשר לה שאני רוצה לעזוב. הרגשתי שזו תהיה הודאה בכישלון — לא בקורס, אלא כישלון טענותי. גם לא ידעתי כיצד אבשר לאחַי שאני נוטש. באוזניהם זה יישמע ככישלון של ממש, וכל הסברַי יתנפצו על סלעי הנחישות שלהם. ישבתי על המיטה של מוריה ולא אמרתי דבר, אבל החלטתי שלא אחזור לקורס.

כשחזרתי הביתה מצאתי שם את גלעד.

“מה אתה עושה בבית?”

“הייתי בחר”פּ, בגלל הגב.”

“מה אמרו לך שם?”

“בוא אני אראה לך,” אמר גלעד. נכנסנו למטבח. גלעד החזיק בידו מכתב מהרופא הצבאי. הוא נטל קופסת גפרורים, הוציא גפרור, הצית אותו והבעיר את המכתב.

“מה אתה עושה?”

“הם חושבים שהם יכולים להעיף אותי מהיחידה? להוריד לי פרופיל? אותי יוציאו מהיחידה רק בארון מתים.”

“הם לא יֵדעו על זה בכל מקרה?”

“איך הם ידעו? הרופא אמר לי להעביר להם את המכתב הזה. אף אחד לא ישים לב. ואתה — אל תגיד לאימא שום דבר, הבנת?”

שתקתי.

לאחר רגע אחי שאל, “איך בקורס הכנה?”

“טוב, קשה. אבל, זאת אומרת, בסדר,” אמרתי.

“יש מדריך לקורס. תדבר איתו. בשביל זה הוא שם,” אמר אחי. “אולי הוא ייתן לך תרגילים מיוחדים לבית שיבנו לך את הכושר בהדרגה.”

“אני… אשאל אותו,” אמרתי.

כצפוי, לביא יצא במהרה לקורס קצינים. משהחל קורס הקצינים, נוכחותו בבית היתה נדירה עוד יותר. הבסיס שבו התקיים הקורס היה רחוק מביתנו לא יותר משלוש שעות נסיעה. ובכל זאת, כשאחיך בקורס בצבא ואתה בבית, הוא כמו אח שהיגר אל ארץ אחרת. וכשהוא חוזר הביתה לסוף שבוע, הוא כבן משפחה בביקור מולדת. הייתי שומע מפעם לפעם חדשות על קורותיו מפי אמי. לפני שהלך לצבא, לא היה מה לדמיין, ועכשיו החוויות והמילים היו סיפורים מארץ רחוקה, שהלכה כמובן והתקרבה גם אלַי.

כך נודע לי שבמהלך קורס הקצינים חלה לביא שלוש פעמים. פעם אפילו נקע את הרגל וחום גופו עלה עקב כך. אמנם היה הדבר תמוה — איך עולה החום מנקע ברגל? — אך כאמור החדשות הללו היו רחוקות ממני כמו ידיעות מהנֵכר. אמנם גם על כך שלביא זומן אל המרפאה הצבאית הראשית ידעתי, אך דברים שכאלה קרו שם, בארץ ההיא, ארץ הקורסים והצבא, והם קרו לאחי ששמחתי על גיוסו רק משום שהרחיק אותו מהסביבה. ידעתי שזומן למרפאה, אך לא התעניינתי. שמעתי, אך לא התעסקתי.

ביום שלביא זומן למרפאה הראשית, כשחזרתי מבית ספר, מצאתי שדלת הבית נעולה; אף פעם לא היה לי מפתח משלי, כי בדרך כלל דלת הבית היתה פתוחה. צילצלתי בפעמון. המתנתי זמן־מה וצילצלתי שוב. בפעם השלישית, לאחר צלצול ממושך, שמעתי את טפיפות רגליה של אמי במסדרון שבתוך הבית. היא פתחה את הדלת ורצה חזרה אל המסדרון.

“שלום,” אמרתי.

“שנייה,” השיבה והלכה.

כשיצאתי מהמקלחת, המתינה לי אמי בחוץ.

“בוא לחדר שלך,” היא אמרה.

“מה קרה?” שאלתי.

בחדר ישב לביא שרוע על המיטה. לא ציפיתי למצוא אותו בבית. אמי ישבה לידו. איפה היו אחַי האחרים? איני זוכר.

אני עמדתי. שניהם ישבו.

בחדר הסגור נודע לי שבמרפאה הודיעו ללביא שהוא חולה. חולה מאוד. חולה במחלה שרק שמענו עליה, אבל ידענו שהיא ממיתה. איידס.

“הרגשתי שמשהו לא בסדר והחלטתי לבוא איתו,” אמרה אמי שהתלוותה אל לביא למרפאה.

“גילו שיש לי איידס,” אמר לביא.

בכיתי. אמנם בכיתי כבר לפני כן בחיי, אבל עד אז עוד לא בכיתי בכי על בשורה מהסוג שהולם בך, בשורה ששומעים ויודעים: מכאן ואילך הדברים לא יהיו כפי שהיו. איך הדברים ישתנו? איך הם יהיו? מה זה אומר? לא ידעתי. אך הבכי כבר ידע, שהרי הלב יודע

לפנינו.

אחר כך שאלתי, “איך הם יודעים שאתה חולה?”

“תרמנו דם במהלך הקורס קצינים. אחרי שבדקו אותו, זימנו אותי למרפאה.”

“אולי יש טעות? זה בטוח?”

“כן.”

“ואתה תעזוב את הצבא?”

“כבר הורידו לי פרופיל. הם חושבים שאני מזדכה על הציוד, אבל אני אמצא דרך להתנדב.”

שאלתי, כמו אחַי, כיצד ייתכן שלביא נדבק פתאום במחלה הזאת. אבל ללביא לא היתה אז תשובה.

לאחר כמה ימים הגיע יום האימון בקורס ההכנה לצה”ל. בימים הבודדים הללו שעברו בין אימון לאימון התרחשו מאורעות רבים כל כך, כה הרי גורל, יותר מכל תולדות מאבקו של עם ישראל על תקומת מדינתו המתחדשת.

“למה אתה בעצם הולך? נראה שאתה סובל שם מכל רגע,” אמרה מוריה כשראתה שאני הולך לקורס, כמדי שבוע.

“אני… כן, אני… שילמתי עד סוף החודש, אז עדיף ש… בקיצור, אני הולך,” אמרתי. לא רציתי שמחלתו של לביא תיתפס בעיניו כסיבה לפרישתי מהקורס, כאילו היא זו שמרפה את ידי.

הגעתי לאימון. רצנו. קפצנו. מתחנו את השרירים. לאחר מכן, כמו דורות קודמים בקורס, שחינו אל מצוף הרחק בתוך הים. המשתתפים הזדרזו לפשוט את חולצותיהם, להשליכן בערמה על החול ולזנק אל המצוף הלבן שהתנודד במים. עקבתי אחריהם, פשטתי את חולצתי המיוזעת מגופי הצנום ורצתי אל הגלים. היה זה קיץ, הרוח היתה חמה והמים היו פושרים. ידיעותַי בשחייה היו מוגבלות, ואת רוב הדרך עשיתי בצעדים ובדילוגים עד שהקרקעית נעלמה מתחת לרגלַי. כל הדרך הבטתי במצוף הצף ומתנודד בין הגלים. מליחות

המים צרבה בעינַי, וכבר ראיתי את החלוצים והחזקים מבין חברי הקורס שוחים בחזרה אל החוף. שיקעתי את ראשי במים, הסתובבתי אחורה במצולות הרדודות וחזרתי איתם. “לא מעניין אותי לגעת במצוף הזה,” חשבתי, פילסתי את דרכי במים ויצאתי מהם. בחוף אחזה בי צינה.

חזרתי הביתה. מעבר לדלת עמד אחי גלעד.

“מה קורה? אתה לא אמור להיות בצבא?” שאלתי.

“סידרתי שאני אוכל להיות יותר בבית,” הוא אמר לי בלחש כדי שלביא לא ישמע.

“איך? איך עשית את זה?”

“הורדתי בסוף פרופיל.”

“זאת אומרת, גילית להם שהרופא הוריד לך פרופיל?”

אחי שתק בתשובה.

“למה לא פשוט סיפרת להם על לביא?” שאלתי.

“סיפרתי. אמרתי להם שאח שלי חולה ושאני רוצה להיות יותר בבית. זה לא עניין אותם. ביקשתי מהם לעבור תפקיד והם אמרו שהם ישקלו את זה בעוד חודשיים, וגם אז כל התפקידים האחרים הם לא קל”ב. אמרתי לעצמי, אני לא מחכה להם חודשיים. הייתי צריך לגרום להם לשלוח אותי שוב לחר”פ, הוצאתי מחדש את המכתב מהרופא והבאתי להם אותו.”

“אבל חשבתי שאתה בחיים לא…” אמרתי.

“תעזוב,” קטע אותי גלעד. “איך היה באימון?”

“אני יודע…” שאלתי־השבתי.

“אתה בכלל רוצה ללכת לקרבי?”

“לא יודע,” אמרתי.

לביא נכנס לחדר. הוא התיישב על הכורסה.

“אתה מגיש את בקשת ההתנדבות?” שאלתי אותו.

“אני חושב שעולה לי החום עוד פעם,” הוא אמר לגלעד, ולי השיב, “לא.”

“אני אביא לך את המדחום ואקמול,” אמר גלעד. “”מחר אני אבוא איתך לרופא,” אמר כשחזר לחדר.

“טוב,” אמר לביא. “אני כבר פותח אצלו מנוי.”

לביא מדד את החום ולקח שני כדורים.

שבוע לאחר מכן נסעתי לאימון ההכנה עם גלעד. אחי אמר לי שאם אני מפסיק, אז כדאי להגיע ולהודיע למדריך באופן אישי. “זה הכי מכובד. אני אקח אותך לשם.”

הגענו אל חוף הרצליה באיחור, והאימון כבר היה בעיצומו. כשיצאנו מהמכונית, הבחנו בדמויותיהם של חברי הקורס — עולים ויורדים בריצה במורד גבעת הכורכר ושקי חול על כתפיהם.

“עבודה עם משקלים,” אמרתי.

גלעד ואני ניגשנו אל המדריך, שעמד למרגלות הגבעה ומדי פעם עודד את הרצים בקריאות, “עוד! חזק! כן! הלאה! הלאה!” הוא הופתע לראות את גלעד מגיח לצדי מעבר לגבעה.

“מה שלומך?!” הוא קרא בלבביות לעבר גלעד. “אתה לא אמור להיות בצבא עכשיו?”

“קיבלתי פַּס לכמה ימים,” שיקר גלעד.

“מה קורה?”

“הכול בסדר גמור.”

המדריך הפנה את מבטו אלַי כמי שמבחין בי לראשונה. השתררה שתיקה לרגע קט, ואז אמרתי, “אני חושב שאני לא אמשיך להגיע לאימונים.” הבטתי ברצים במעלה הגבעה מאחוריו.

“תראה, אני לא יכול להכריח אותך לבוא,” אמר המדריך. “זו לא מסגרת צבאית. אנחנו כאן על אזרחי, אז אתה חופשי בסופו של דבר להחליט בעצמך.”

בזמן שאמר את דבריו, נראָה לרגע שדמויות הרצים מאחוריו יוצאות ועולות בזו אחר זו מתוך ראשו ונעלמות מעבר לגבעת הכורכר.

“אין שום דבר בראש הגבעה,” חשבתי ואמרתי, “תודה, בכל אופן.”

“אתה מוזמן לחזור מתי שאתה רוצה. תשקול את זה. תראה את אחיך. הוא השקיע המון. ולומר את האמת, לא היו לו נתוני פתיחה של קליבֶּר,” הוא אמר וחייך מעט לעבר גלעד. “אבל הוא היה נחוש. הוא היה נחוש להגיע לסיירת, ובסוף הוא באמת בסיירת. ואני כבר לא מדבר על לביא. אני יודע שלפעמים קשה לך באימונים, אבל תזכור שהכול זה עניין של נחישות. מה שלום לביא, דרך אגב?” הוא שאל.

“בסדר. הוא בסדר. הוא בקורס קצינים,” ענה גלעד.

“כל כך מהר? ידעתי שהוא יגיע רחוק. בשביל דברים כאלה אני מכין את החבר’ה כאן.”

המדריך שאל את גלעד עוד כמה שאלות על ה”מסלול”. נפרדנו ממנו ונכנסנו חזרה אל המכונית. נסענו הביתה. אל לביא.

כשהודעתי למוריה שעזבתי סופית את קורס ההכנה לצה”ל ושאני אעשה הכול כדי לשרת קרוב לבית, היא שמחה בכל לבה.

“איזה יופי!” היא אמרה. “יהיה לך זמן לצייר. איך בכלל חשבת ללכת להיות קרבי ועוד בסיירת? נוכל להיות יותר ביחד,” היא הוסיפה, ולא ידעה שתחזיתה תשתבש, שיש נחישות שתרחיק בינינו יותר מכל סיירת. “איזה יופי,” אמרה וחיבקה אותי.

התחבקנו. “מה יופי?” תהיתי, אך לא אמרתי דבר.

יש נחישות שאולה, מאומצת, ויש נחישות שאי אפשר לשאול או לזנוח, אי אפשר לאמץ או לדחות, אי אפשר להתכונן לה כי היא באה אליך בחטף, בלי שום הודעה מראש. היא אינה נחשבת ואינה נבחרת, והיא דבקה בך לטוב ולרע.

***

סלונה נותנת לכם במתנה 30 עותקים מהספר “תוחלת החיים של אהבה”.

הכניסו את פרטיכם בטופס המצורף, ואולי תהיו בין הזוכים

על מנת לקבל את ההטבה, כמה פרטים בבקשה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה