תווית המחיר של החיבוק הווירטואלי

בעידן שבו אנחנו משתפים הכל ברשת, גם אם אנחנו זוכים לתגובות אוהדות ומחזקות, האם אנחנו לא מאבדים שליטה על מידת החשיפה ועלולים לשלם בנזק עתידי?

17/10/2017
רבקל'ה מונדלק קבלו עדכונים מרבקל'ה
  • בדואר
  • RSS

בכל פעם שעדר שועט לכיוון כלשהו אני מוכרחה לעצור להתבונן, לשאול שאלות.

וגם אם התשובות אינן חד משמעיות, נדמה לי שצריך לשאול.

לפני מספר ימים אם נהדרת אחת העלתה פוסט אישי שחרך את המסכים במרחבי הרשת ונגע באלפי אנשים.

בפוסט האם מגוללת בכנות רבה את הדרמה שעוברת על משפחתה בשנתיים האחרונות מאז שבתה אמרה לה: "אני חושבת שאני בעצם בן".

משם התחיל שינוי הדרגתי שכולל תספורת קצרה, והחלפת השם.

כולנו מכירים סיפורים וסרטים על משפחות שדחו מעליהן את הבת או את הבן בשל דברים פעוטים יותר.

מובן שאין כל חטא או דופי באדם צעיר שמרגיש שהוא נולד לתוך הגוף הלא נכון, והוא מוכרח לעבור שינוי רדיקלי כדי שזהותו תהיה שלמה.

אנג'י ושיילו

ואין ספק שהנער הזה נולד למשפחה הנכונה. משפחה אוהבת ומקבלת שתעבור אתו את המסע גם אם נדרשת התארגנות מאוד לא פשוטה מצד כל בני המשפחה.

האם מספרת שדווקא האחים שלו קבלו את התהליך שהוא עובר בטבעיות וחותמת את הפוסט במילים: "בשנה האחרונה הוא יצא מכל הארונות. משפחה, חברים, מורים. מתברר שהוא באמת אותו אדם שהיה, גם במגדר האחר. הוא נער צעיר חכם, מקסים ועז נפש, ואנחנו מתים עליו וגאים בו מאוד."

החיבוק הווירטואלי ברשת ודאי חימם את לבבותיהם של האם והנער ושאר בני המשפחה ואולי אף אשרר את יכולתו להתקבל ולהשתייך לחברה כאדם אחר, אדם שמשנה את המגדר שלו.

אפשר להניח שהאם והנער בן החמש עשרה יקבלו הצעות מכלי תקשורת לספר את סיפורם כדי לתת דוגמה למשפחות אחרות שנמצאות באותו מצב.

נדמה לי שיש הבדל בין לצאת מכל הארונות בבית, בבית ספר, בקהילה, לבין להפוך לסמל בביצה המקומית האלימה שבה כל אדם מתויג דרך פריזמה שטחית ומצומצמת שאינה רואה את האדם כישות מלאה ומורכבת.

ואולי התגובות הנלהבות הדהדו בעצם פחד של המגיבים, ויש בהן גם ממד נרקיסיסטי: קל להירשם "כמתקדם ונאור" כשמי שעומד בחזית איננו קרוב לך. קשה יותר לעצור ולהקשיב לבהלה של האם, לדאגה האמתית שלה באשר לכאבים הכרוכים בשינוי מהסוג הזה הן מההיבט הפיסיולוגי והן מההיבט הנפשי.

סימנים

ברור לי שהאם ביקשה רשות מהנער לפני שחשפה את סיפורם, אך האם נער בן חמש עשרה, שבנוסף על גיל ההתבגרות ההפכפך מתמודד עם שינוי מגדר ערוך לחשיפה מהסוג הזה? האם נכון לחתום את זהותו המינית בגיל הזה? האם יהיו לו הכוחות והמשאבים לשאת את הדגל של הטרנסג'נדרים הצעירים? האם הוא מודע עד הסוף למשמעויות הנגזרות מכך?

אינני מכירה אנשים שעברו שינוי שכזה, אך מוכרת לי המשמעות של היות מסומנת בניגוד לרצונך.

את מגיעה לחטיבת הביניים ושמך הולך לפנייך, לא רק שמך, גם הסיפור המשפחתי שהוא חריג. והמנהל בא לקבל את פנייך באופן מיוחד, למרות שהגיעו מאות תלמידים חדשים בדיוק כמוך.

וכשאת מתגייסת את מסתירה לראשונה את היותך מאומצת ובת למשפחה שכולה כי את רוצה פגישה נקייה עם העולם.

אני תוהה האם כל הסופרלטיבים שנכתבו ברשת משקפים את יחסה האמתי של החברה שבה אנו חיים? והאם לא נכון היה לחכות עם הסיפור עד שהנער יתבגר, ישלים את התהליך, יתחזק, יכיר את כוחות הנפש שלו ואת המשאבים הדרושים לו, על מנת לבחור בצורה מודעת מה, מתי, ואת מי לשתף בסיפורו?

אין ספק שהמשפחה הזו אינה ככל המשפחות ובהחלט אפשר לראות בה סוג של מגדלור ואי אפשר שלא להתפעל מניקיון הלב והדעת של הנער הצעיר שחוצב את דרכו להיות אדם שלם שחי חיים מלאים. אך האם זה העיתוי הנכון להטיל עליו אור חזק שעלול לרדוף אותו, במקום להניח אלומה דקה שתלווה אותו צעד צעד?

רבים מתהדרים בדיבור ליברלי, ואני תוהה אם הדיבור האוטומטי הזה אכן משקף רגישות אמתית ל"אחר". האדרה מופרזת של הזולת וליהוקו לנרטיב חלקי, שטוח, נטול דילמות וסבל - אולי איננה מצביעה על רגישות ועל קשב.

וכך, אדם שזקוק עכשיו למנה של הכרה, עלול למצוא עצמו חשוף מדי. ומחיר התשואות שהוא זוכה להן עלול להיות נזק בעתיד.

אני מאחלת לנער שישלים את התהליך שבו התחיל ושיתקבל כאדם מלא וראוי ורבגוני.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה