''תגידי תודה שאין לך סרטן''

הילה שבורון סבלה בהריונות שלה מתסמונת שגרמה לכך שהיא לא אכלה שבעה חודשים ורק הוזנה דרך הווריד, ובכל זאת התייחסו אליה כמי שאין לה כלום והיא סתם מפונקת

03/07/2017
הילה שבורון קבלו עדכונים מהילה
  • בדואר
  • RSS

הילה שבורון

זה מה שאמרה לי האחות במחלקת נשים כשטרחה להגיע למיטת האשפוז בה שכבתי אחרי שצלצלתי בפעמון הקורא לאחות אין ספור פעמים וביקשתי שוב ושוב שיביאו לי שקיות הקאה כי אלו שהביאו לי בבוקר נגמרו מזמן.

היא הגיעה לחדרי כשכבר לא יכולתי להחזיק יותר את הבחילה הגואה, ובניסיוני לקום לשירותים כדי להקיא, לא הצלחתי לנתק מהחשמל את המשאבה שהעבירה תזונה מלאכותית לעירוי בזרועי והקאתי על עצמי על המיטה ועל הרצפה. כשהיא נכנסה לחדר כבר התחלתי לנקות, וניסיתי לדמיין איך אני נראית בעיניים שלה - 47 ק"ג בחודש שני להיריון, פנים אפורות, שיער מדובלל ומסריח מעשרות ההקאות של השעות האחרונות, ורידים אדומים ונפוחים כשל נרקומנית בזרועותי, הרמתי את מבטי אליה, יותר נכון אל שקיות ההקאה שכל כך חיכיתי להן ושמעתי אותה אומרת לי – "תגידי תודה שאין לך סרטן". אין מילים שיכולות לתאר את חוסר האונים, העלבון וההשפלה.

אני מגדירה את עצמי אדם חזק. שרואה את המציאות ואת האתגרים שמזמנת ונלחם בהם באומץ. אני חושבת שאם תשאלו כל אחד שמכיר אותי, תשמעו על אישה נמרצת "מתוקתקת" לוחמנית. הפער הבלתי נתפס של המציאות אליה נקלעתי כי האמנתי שהפעם יהיה אחרת. שאם הקאתי הרבה בהריונות קודמים זה לא אומר על ההיריון הבא... לבין מי שאני בחיים כשאינני בהיריון - הביא אותי למצב נפשי קשה מנשוא.

חודש של אשפוזים חוזרים. קיבלתי שתי שקיות PPN (תזונה תוך ורידית) שהחליפה את כל מה ששתיתי ואכלתי, שחררו אותי הביתה. 24 שעות לאחר מכן מישהו (בעלי או ילדי) מצאו אותי שרועה מעולפת על רצפת השירותים חסרת כוחות לקום למיטה שלא לדבר על לנקות את עצמי. וכך חזרתי לבית חולים למנה נוספת. אחרי כמה סבבים כאלו הצליחו הרופא שלי ובעלי לארגן קבלת הטיפול בבית ומצאתי את עצמי בשבעת החודשים הבאים מקבלת בכל יום למשך 12 שעות דרך צנתר לווריד מרכזי תזונה מלאה. בני הנפלא נולד אחרי 4 הפלות, אחת מהן בחודש שישי (כנראה בגלל הרעבה) הוא ילד TPN – הוזן ב-100% כל ההיריון על ידי שקית עירוי לבנה.

היפראמזיס גראבידרום היא אבחנה רפואית שלא מדברים עליה בדרך כלל, למעט תקופה קצרה שבה היא עלתה לכותרות בגלל שקייט מידלטון סבלה ממנה.

The Duchess Of Cambridge Visits Margate

מדובר בתופעה של בחילות קשות והקאות מרובות (עד עשרות הקאות ביממה) בהיריון שעשויה להמשך כל הטרימסטר הראשון אך גם עד יום הלידה.

התופעה לא מאוד נדירה (תלוי בחומרה בה מופיעה) וכ-10% מהנשים סובלות ממנה בהיריון ברמה כזו או אחרת, אבל משום מה צוותים רפואיים בתחום בריאות האישה, כולל רופאים ואחיות במיון נשים ובמחלקות הנשים בבתי החולים, אינם מודעים אליה או לפחות אינם מבינים את חומרתה.

אמנם הידע בתחום אמנם הולך ומתפתח, אבל לא באמת יודעים מה יגרום לאישה אחת ללקות בהפרעה בחומרה זו ולמה נשים אחרות יכולות לעבור הריונות רבים ללא בחילה כלל. למרות המחקר בתחום ולמרות שיש לתופעה אבחנה רפואית מוגדרת - עדיין מתנהל במחלקת נשים השיח ש"לזאתי אין כלום. סתם מפונקת, שוכבת פה כי היא מקיאה וכי יש לה רופא פרטי שהחלי לאשפז אותה".

נכון, הגיוני מאוד שאישה תבחר לבלות ימים באשפוז, מחוברת לעירוי נוזלים או לתזונה מלאכותית לווריד במקום להיות עם ילדיה בבית.

הסיפור האישי שלי כנראה בין החמורים. אבל כל שעוברות השנים אני נחשפת ללא מעט נשים כמוני עבורן היריון הוא סיוט. חלום בלהות. תקופה בה אין חיים והיעוד היחידי הוא הישרדות. להוות כלי קיבול, אינקובטור, תוך סבל פיזי ונפשי שזר לא יבין.

כעובדת סוציאלית, שלמדה ומלמדת מהי אמפתיה, על כל במה אני טוענת שאדם עם יכולות אמפתיות, שבחר לטפל באנשים אחרים, לא צריך לעבור בעצמו כל סוג של סבל כדי להיות אמפתי לאדם החווה סבל של כל גורם שהוא. ההיריון הזה ערער את תפיסתי.

הכתבה ב"ידיעות אחרונות" לאחר הלידה

לאחר הלידה רצו לראיין אותי מכל עבר - ידיעות אחרונות, הרדיו, הטלוויזיה. כל מי שראיין אותי נדהם שאפשר לשרוד תשעה חודשים בלי לאכול. אבל זה היה המסר שרציתי להעביר. האוכל לא היה פקטור כי לא רציתי לאכול. כי הבחילה מכרסמת כל גחמה רצון ותשוקה ואומר שבשבילי היא שאבה את הרצון לחיות. שמונה חדשים שכבתי במיטה ובכיתי. רציתי שזה יגמר ולא היה רגע אחד בו האמנתי שבאמת יהיה לי ילד אחרי כל הסבל הזה. שקעתי בדיכאון. לא יכולתי לסבול קרבה של אף אדם (כמה ריחות גוף יכולים להיות מעוררי חרדה!) וכל רגע הייתי בטוחה שהנה מגיעה ההפלה...

הטיפול בנשים הסובלות מהיפראמזיס חייב להשתנות. לא יתכן שידרשו להגיע לעבודה או להתחנן לימי מחלה, לא יתכן שיחוו השפלה וזלזול וירגישו אשמה שאינן מברכות "כי יש מישהי שסובלת יותר". אינני מתיימרת להשוות את הסבל של אישה שאיננה יכולה להרות. חלילה! אבל סבל של אדם לא נמדד בהשוואה לסבל גדול יותר שקיים בעולם. אישה בהיריון לא צריכה להתחנן לקבל טיפול ולשכב חצי יום במיון כדי לקבל קצת נוזלים ולעמוד על הרגליים כי "זה לא מקרה דחוף".

הילה שבורון היא עובדת סוצאלית שיקומית. מרצה ומדריכה בשיקום והתפתחות הילד ומנהלת תוכן באתר "על הספה". 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה