תגידי לו

למה נשים וגברים מעדיפים לשחק במשחקים מטופשים, במקום פשוט להגיד איך הם מרגישים? דורית כהן אנתרופולוגית באוטובוס של החיים

27/06/2012
דורית כהן קבלו עדכונים מדורית
  • RSS
» קו 20 עבר כבר? כהן

כל מה שהיא רצתה היה תשומת לב. זה מה שאני ראיתי. הם מיד לכדו את עיניי וגרמו לי להתבונן בהם. זוג צעיר. היא הייתה ילדה נאה, חייכנית, לבבית, ילדותית במקצת. נערה שכל הגוף שלה זז מפאת מבוכה כאשר היא מתארת דבר מה. הוא, למרות שנראה בן גילה, היה בוגר יותר. בחור נעים הליכות, ביישן, שקט ומנומס. השתעשעתי עם המחשבה ודמיינתי שהם הכירו במסגרת העבודה, במשרד פרסום נחשק, ומכל הדברים הוא התאהב דווקא בויטאליות שלה, בקופצנות. אותה התנהגות שלרוב היא תקיים כדי לבקש בקירבתו, לעורר את קנאותו ובכך לזכות בתשומת ליבו. דפוס שאחרי מספר חודשים ייגע אותו, והנה אני זוכה לצפות במתרחש בתחבורה הציבורית, באוטובוס, בדרך חזרה מהעבודה.

במשך כל זמן הנסיעה הוא התייחס לדבריה בקפידה, שיתף פעולה עם התובענות שלה לקבלת יחס. שניהם ישבו בספסל זה לצד זו כשמולם ישב בחור צעיר, בן גילם. כשבן זוגה ביקש ללא מילים להיות רגע אחד עם עצמו, בשקט, להתעסק באייפון, להפנות מבט לעבר החלון, היא החלה לשוחח בלהט עם הבחור הזר. היה לי ברור מה יקרה. בן זוגה יניח את מכשיר הסלולר בכיסו וידאג לחזור במלוא המרץ היישר לזרועותיה, אם כי מהורהר במקצת. ואכן כך קרה. מי ששימש לה כפיתיון נזנח לאלתר, היא חדרה עם ראשה עמוק לצווארו של בן זוגה, מסניפה אותו בלהט, שמחה שהוא חזר.

מספר תחנות אחר כך ירדתי מהאוטובוס, וכל הדרך הביתה לא הפסקתי לחשוב על מה שראיתי. על כמה התופעה הילדותית, שלא לומר טיפשית, שהזוג הנוכחי היה רק מדגם מייצג שלה - מתקיימת בכל אחד מאיתנו בצורה כזו או אחרת. לרוב זה מה שאנחנו בוחרים לעשות כאשר אנחנו רוצים תשומת לב של אחר. אנחנו מעוררים את קנאתו.

ממתי, תהיתי עם עצמי, ממתי מילים כמו "אני רוצה בחברתך" הפכו להיות מילים לא כשרות? איפה איבדנו לראשונה את הפחד להרגיש חולשה? איך קרה שהתופעה הכול כך אנושית והגיונית שאנחנו יכולים להימצא בה הפכה ללא לגיטימית? "צריך להפגין חוזק", "חוסר אכפתיות" "קוליות", אלה המשפטים שמקוננים בראשנו, אותם שדים ארורים שנמצאים בצד של המוח שעל פיהם לעיתים יישק דבר. כמה אבסורד. שהרי, לומר מילים כמו: "אני אחוזת תזזית כלפיך", "אני צמאה לתשומת ליבך", אלו משפטים כל כך נפלאים ויפים ואנחנו מחליפים אותם במשחקי ילדים מטופשים. במשחק הזה תמיד יש סיכוי שלא יפרשו את הכוונות שלך נכון. יש דבר יפה יותר מלרצות לבלות במחיצתו של מישהו? יש מישהו שלא אוהב להרגיש מחוזר ונאהב? אם רק נפרק לרגע אחד את המחשבה נבין שיש רק תשובה אחת נכונה.

זה קיים בזוגיות, אבל גם בחיזור שקודם לה. שנה שלמה גרתי באותו בית עם בחור שהיה מאוהב בי ולא ידעתי דבר על הרגשות שלו כלפי. איך הייתי אמורה לדעת? שהרי, בעולם המושגים הקרמינלי שלי כשמישהו מאוהב במישהי הוא אמור להגיד לה בצורה ישירה: "אני מרגיש רגשות של אהבה כלפיך ואני רוצה לדעת מה את מרגישה". אבל הוא לא עשה את זה. נראה לי שהסיבה שהשכל ההזוי שלי חושב באופן הזה, היא כי הוא מבין שאנשים לא יודעים מה עובר למישהו לאחר בראש מבלי שהוא משתף אותם ועד כמה שביררתי, טרם המציאו מכשיר לקריאת מחשבות.

כשבוחרים לשחק מישחק במקום להגיד את הדברים בצורה ישירה, רוב הפעמים יראה לנו שהשגנו את מבוקשנו, איזה יופי, הללוייה, הוא חזר לזרועתיי. אבל זה תמיד אורב לנו בפינה חשוכה. הכל מתהפך עלינו בבת אחת. בן הזוג כבר מותש מכל המשחקים, ופשוט עוזב. זה מגיח משום מקום, והכאב מסתער, חוזר כמו בומרנג רק שהפעם עם תחושת החמצה גדולה שמלווה בצעקה: "למה לא אמרתי לו את מה שהרגשתי כשהוא היה לידי?" "למה לא הייתי ישירה בדברי?" בזה אנחנו אלופים.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה