תאילנד - לא לצעירים בלבד

מזה שנים רבות שהבנות שלי מפצירות באביהן ובי לנסוע למקום שהן מגדירות "גן עדן". ויתרנו על ערי אירופה הקרירות והאלגנטיות ונחתנו בתאילנד

18/09/2017
נילי ברין וייסנר קבלו עדכונים מנילי
  • בדואר
  • RSS

עצי קוקוס גבוהים, ים שמימיו צבועים תכלת-טורקיז, חול רך וחמים, שייקים טרופיים מרעננים ו"פוט מסג'"מפנק. בקיצור: תאילנד.

מזה שנים רבות שהבנות שלי מפצירות באביהן ובי לנסוע למקום שהן מגדירות "גן עדן". דווקא העדפנו את ערי אירופה הקרירות והאלגנטיות ואם חפצנו במעט "בטן-גב", הרי שיוון מילאה היטב את התפקיד ונסענו לרודוס, לכרתים ולסנטוריני. אפילו המשפט המעליב משהו של בתי הבכורה: "שתדעי לך שגם מבוגרים בגילכם נהנים בתאילנד", לא הצליח להצית בי את התשוקה לטוס 12 (!) שעות לתאילנד.

אבל הבטחתי לבנות שניסע לשם כשנחגוג איזה תאריך עגול ומיוחד כלשהו ולבסוף זה הגיע: באוקטובר האחרון חגגנו יום נישואים נאה במיוחד ואי אפשר היה להתחמק יותר. הזמנתי כרטיסים בטיסת "אל על" ישירה במחיר מטורף. "תגידי תודה", אמרה סוכנת הנסיעות. "עכשיו זו העונה ואם את רוצה, אני יכולה להשיג לך מחיר מצוין בחברת התעופה רויאל ג'ורדניאן עם המתנה של 7 שעות בעמאן".

אמרתי תודה ונתתי את מספר כרטיס האשראי. נסענו.

תאילנד מטריות

החרטה התחילה לבצבץ בליבי כשהטייס אמר בקול עליז שטיסתנו תימשך כ-10 שעות וחמישים דקות. כמי שלא נרדמת במטוסים, זה נראה ארוך מאד וזה באמת היה ארוך מאד. לאחר כמה סבבים של שידורים חוזרים של "רמזור" ו"הפרלמנט" במסך האישי, התחלתי לאבד את הסבלנות. אבל כל האמצעים מקדשים את המטרה וגם זה עבר. בשעה אחת בצהריים, שעון מקומי, נחתנו סוף סוף בנמל התעופה של בנקוק.

בערב, עייפה ועם ג'ט-לג עצבני, יצאנו לחוות את העיר. הבנתי למה כתוב בחלק ממדריכי הנסיעות שלבנקוק צריך להתרגל. הריח השונה ברחובות, דוכני האוכל שמוכרים כל מיני יצורים שלא מזמן חיו והתרוצצו ברחובות העיר (איכס), הפקקים המטורפים בכבישים, כל אלו גרמו לי לרצות מאוד לחזור למלון הנקי והריחני שלנו ולשקוע בשנת לילה עמוקה.

תאילנד

אבל למחרת, עם הנחיתה בשדה התעופה הצבעוני של קוסומוי, מקום שמזכיר שדה תעופה באחת מהרפובליקות שבאפריקה השחורה, התחלתי להבין את הקסם שכולם דיברו עליו.

8 לילות בילינו באי היפהפה הזה. התארחנו במלון מפואר במחיר של אכסניה בארץ. אכלנו ארוחות בוקר של פירות אקזוטיים ממש על קו החוף. צללנו עם שנורקלים בפארק מים מדהים ביופיו. עלינו בג'יפ פתוח לפסגות הרים ירוקים. שכשכנו במימי הבריכה שרק רצועת חול זהובה מפרידה בינה ובין מימי הים. עשינו מסג'ים מדי יום במחירים מצחיקים ואכלנו במסעדות של אוכל מקומי, איטלקי, סיני, אמריקאי ואפילו במסעדה ישראלית אחת כשהתגעגענו לשניצל עם פירה.

בקיצור, עשינו חיים.

תאילנד ים

לאחר 9 ימים של חופש משחרר, שזופים ומאושרים טסנו חזרה לבנקוק ליומיים של שופינג זול בטירוף כי הרי אי אפשר לחזור מתאילנד בלי קניות. הפעם נוכחתי סופית שבנקוק לא עושה לי את זה. ההבדל התהומי בין המלון שלנו - אי של שקט נעים וממוזג לבין הרחובות הסואנים שהביוב זורם בהם הפריע לי מאד. למרות זאת, מצאתי את בנקוק עיר מרתקת ביותר ומלאת ניגודים: מערבית ומפותחת מצד אחד, מוזנחת וענייה מצד שני. יומיים בעיר הספיקו לי לגמרי. בעלי לעומת זאת, הסתקרן מאד ורצה לראות עוד ועוד מהמטרפולין הענק הזה. לשמחתי לא היה לו צ'אנס. יום הטיסה חזור התקרב ואחרי יומיים בבנקוק טסנו הביתה.

הטיסה מבנקוק לנמל התעופה בן גוריון בתל אביב יצאה בדיוק בזמן. כצפוי, הטיסה חזור הייתה קשה יותר מאשר בהלוך. שוב לא נרדמתי, הסתובבתי כאריה בכלוב, בקבינה של מחלקת התיירים ועקבתי בדאגה אחרי המפה הענקית שמראה את התקדמות המטוס. בעלי, לעומת זאת, נרדם עוד לפני ההמראה. מה שהגביר את מפלס העצבים שלי עוד יותר וגרם למרפק שלי לכאוב מרוב שתקעתי אותו בצלעותיו על מנת שיתעורר או לפחות יפסיק לנחור כבר.

לא פלא שמחאתי כפיים בהתלהבות והצטרפתי לשירת "הבאנו שלום עליכם", שהושמעה ברמקולים של המטוס עם נגיעתו בקרקע. אם לא הייתי מתביישת, לא הייתה לי בעיה להתכופף ולנשק את אדמת הארץ המובחרת. כן, כזאת אני, אוהבת מאד לנסוע ואוהבת עוד יותר לחזור לבית שלי, למקלחת שלי ולכלב.

אי תאילנדי

נהג המונית שאסף אותנו על מזוודותינו  העמוסות היה במצב רוח מצוין. העובדה שהיה זה יום שישי בבוקר והדרך הייתה פנויה לגמרי עשתה לו טוב. התיישבנו מאחור, פתחנו חלון ונתנו לאוויר הבוקר הנעים והנקי ( הכול יחסי) לנשוב על פנינו. העיניים כבר התחילו אט אט להיעצם כשהנהג שלנו פצח, איך לא, במונולוג נלהב על המצב החרא במדינה.

כל תחנונינו שיפסיק לא עזרו. הבנו שזה המצב ואין מה לעשות. לא עזר גם לומר לו שאנחנו נורא עייפים כי לא נרדמנו בטיסה (אפילו הבעל התלונן כשלמעשה ישן כמו תינוק, שקרן שכמותו). הנהג המשיך לדבר בקול רם ממש ולהביע את משנתו. לבסוף התייאשנו ונתנו לו לדבר חופשי עד שהגענו הביתה. בשלב כלשהו איבדנו אותו ודבריו נשמעו כמו זמזום מטריד.יתרה מזו, כשהוריד את המזוודות שלנו הוא הוסיף וטען שלדעתו מגיע לו "טיפ" כי השאיר אותנו עירניים כל הדרך. נתנו לו עשרים שקלים וברחנו כל עוד נפשנו בנו.

בבית פתחנו את החלון, איזה ריח טוב יש לתל-אביב! עשינו קפה בכוסות מסוגננים שהבאנו משם והתרווחנו על הכורסא מול חדשות ערוץ 2. ביבי שוב נאשם באיזו פרשה וחמאס מחזק את מעמדו. כמה טוב לחזור הביתה!

 ** הכותבת, נילי ברין-וייסנר, עוסקת בתיירות, עובדת ברשת מלונות ישראלית וכותבת בנושא תיירות וזוגיות




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה