''שרוכים'' / פרק 1 / דוֹמֶניקוֹ סְטַרנוֹנֶה

הספר ''שְׂרוֹכים'', מאת דוֹמֶניקוֹ סְטַרנוֹנֶה, ארוג כמלאכת מחשבת ומתאר דינמיקה זוגית ואת האתגרים החדשים שניצבים במוסד הנישואין. הרומן נמנה עם רשימת הספרים הטובים ביותר של ׳ניו יורק טיימס׳

08/04/2018
תרבות ובידור קבלו עדכונים מתרבות
  • בדואר
  • RSS

״אם שכחת, אדוני הנכבד, הרשה לי להזכיר לך: אני עדיין אשתך.״

במילים אלה פונה וַנדָה לאַלדו, שיום בהיר אחד, אחרי 12 שנות נישואים מוצלחים, התאהב באישה צעירה ונטש אותה עם שני ילדיהם הקטנים. פגועה עד עמקי נשמתה ומובסת כלכלית וחברתית, היא מתקוממת נגד מר גורלה, בזה לאופיו ולחולשותיו של בעלה, ובאותה הנשימה אומרת ועושה הכול על מנת להחזירו הביתה. אלדו, שדווקא מרוצה מאוד מחייו החדשים עם בת זוגו המלבבת, משתומם על כך שאשתו מסרבת להפנים שאלו שנות השבעים; מוסד הנישואים בקריסה, נאמנות נחשבת כבר מזמן לערך בורגני, ורק היא בתמימותה עוד מקווה שדווקא הנישואים שלהם יהיו יוצאי דופן.

 שְׂרוֹכים, הארוג כמלאכת מחשבת, הוא סיפור על דינמיקה זוגית, מוסד המשפחה והאתגרים החדשים שניצבים לפניו. הספר נבחר לספר הטוב ביותר לשנת 2017 על ידי ׳סאנדיי טיימס׳ ו׳קירקוס ריוויו׳ ונמנה עם רשימת הספרים הטובים ביותר של ׳ניו יורק טיימס׳.

 דוֹמֶניקוֹ סְטַרנוֹנֶה (יליד נאפולי) 1943 הוא סופר,  תסריטאי ועיתונאי מהשורה הראשונה באיטליה. ספרו  הקודם "ויה ג'מיטו" יצא בהוצאת מודן.

רוצות עותק מהספר? מלאו את הטופס למטה ואולי תהיו בין הזוכות!

כריכה "שרוכים" צילום יחצ

פרק 1

אם שכחת, אדוני הנכבד, תרשה לי להזכיר לך: אני עדיין אשתך. אני יודעת שהעובדה הזאת נעמה לך בעבר ועכשיו, פתאום, היא מעיקה עליך. אני יודעת שאתה מעמיד פנים שאיני קיימת ושמעולם לא הייתי קיימת, כדי לא להביך את עצמך בפני חוג החברים המשכילים שלך. אני יודעת גם שחיים מסודרים שמצריכים ממך להגיע הביתה בזמן לארוחת הערב ולשכב לישון איתי ולא עם מי שבא לך, גורמים לך להרגיש כמו אידיוט. אני יודעת שאתה מתבייש להגיד בקול: "תראו כולם, התחתנתי ב-11 באוקטובר 1962, בגיל עשרים ושתיים, אמרתי כן בפני הכומר, בכנסייה של שכונת סְטֶלָה, ועשיתי את זה רק למען האהבה, מבלי להסתיר דבר, כן, לקחתי אחריות, ואם אתם לא מבינים מה משמעות הדבר, אתם אומללים." אני יודעת, יודעת טוב מאוד. אבל אם תרצה ואם לא, זאת המציאות: אני אשתך ואתה בעלי, זה שתים-עשרה שנה – שתים-עשרה שנה באוקטובר הקרוב – ויש לנו שני ילדים. סַנְדְרוֹ, שנולד ב-1965 ואַנָה, שנולדה ב-1969. אולי אני צריכה להראות לך את תעודות הלידה שלהם כדי שתתחיל לחשוב בהיגיון?

   מספיק, סליחה, קצת הגזמתי. אני מכירה אותך, אני יודעת שאתה אדם הגון. אבל אני מבקשת ממך, ברגע שתקרא את המכתב הזה, תחזור הביתה. ואם אתה עדיין לא מרגיש מוכן לחזור, תכתוב לי ותסביר לי מה עובר עליך. אני אנסה להבין, מבטיחה. אני כבר מבינה את הצורך שלך להיות חופשי יותר, זאת זכותך, אני והילדים שלך נשתדל להטריד אותך כמה שפחות. אבל אתה חייב להסביר לי מילה במילה מה יש בינך לבין הבחורה הזאת. כבר שישה ימים עברו ואתה לא מטלפן, לא כותב ולא מראה את הפרצוף שלך. סנדרו שואל עליך ואנה מסרבת לחפוף את השיער בטענה שרק אתה יודע לייבש לה אותו כמו שצריך. אני לא יכולה להסתפק בשבועה שלך שהאישה או הנערה הזאת לא מעניינת אותך, שלא תראה אותה יותר, שאין לה שום חשיבות בעיניך, שהיא רק פועל יוצא של משבר שרובץ עליך כבר זמן מה. תגיד לי בת כמה היא, איך קוראים לה, אם היא לומדת, עובדת או לא עושה כלום. אני מתערבת שהיא זו שנישקה אותך ראשונה. אתה לא מסוגל לקחת יוזמה, אני יודעת, אם לא שואבים אותך פנימה בכוח אתה נשאר לעמוד בלי לזוז. עכשיו אתה בטח המום, ראיתי את ההבעה על הפנים שלך כשאמרת לי: "הייתי עם אחרת." רוצה לדעת מה אני חושבת? אני חושבת שעדיין לא הפנמת לגמרי את ההשלכות של מה שעוללת לי. אתה בכלל מבין שאני מרגישה כאילו הכנסת יד עמוק לתוך הגרון שלי ומשכת בכוח, עוד ועוד, עד שעקרת איברים שלמים מתוכי?

מדבריך משתמע שאני התוקפת ואתה הקורבן. אני לא אסבול את זה. אני עושה כל מאמץ אפשרי לשאת על הכתפיים נטל שלא תוכל אפילו לדמיין, ואתה הקורבן? מאיזו סיבה? כי הרמתי מעט את הקול? כי ניפצתי את האגרטל? אתה חייב להודות שהיו לי סיבות לא רעות. הופעת שוב בבית בלי הודעה מוקדמת אחרי כמעט חודש של היעדרות. נראית רגוע כשחזרת, אפילו גילית חיבה. חשבתי לעצמי: תודה לאל, הוא חזר לעצמו. בעוד אתה, התנהגת כאילו כלום לא קרה. אמרת לי שאותה הבחורה, זאת שארבעה שבועות לפני כן הייתה חסרת חשיבות בעיניך – צדיק גדול, עכשיו כבר יש לה שם, לִידְיָה – נעשתה פתאום כל כך חשובה שאתה לא יכול לחיות בלעדיה. מלבד הרגע שהזכרת בו את הקיום שלה, דיברת בענייניות כאילו אתה מוסר איזו הודעה רשמית לציבור, וכל שעליי לעשות זה להסכים ולהגיד: "אין בעיה, תלך לך עם הלידיה הזאת, תודה, אשתדל ככל יכולתי שלא להטריד אותך."

   ברגע שניסיתי להגיב, חסמת אותי. עברת לדבר על נושאים משפחתיים כלליים: משפחות בהיסטוריה, משפחות בעולם, המשפחה שגדלת איתה, המשפחה שלנו. הייתי אמורה להיות ילדה טובה ולשתוק? מה ציפית? אתה מגוחך אם אתה מאמין שמספיק שתקשקש על איזה נושא כללי, תוסיף סיפור ילדות מרגש והכול יסתדר.

   נמאסו עליי המשחקים שלך. סיפרת לי בפעם המי יודע כמה, בקול מעורר רחמים שמאוד לא אופייני לך, איך היחסים העגומים בין ההורים שלך הרסו לך את הילדות. ניסית לזעזע אותי בתיאורים מטאפוריים של אבא שלך שקשר את אימא שלך בחוט תיל, ואיך התייסרת בכל פעם שראית ברזל חד ננעץ בבשרה. אחר כך עברת לדבר עלינו. הסברת לי שבאותה המידה שאבא שלך פגע בכולכם – כמו רוח רפאים הוא עדיין מקנן בך ומאמלל אותך – כך גם אתה חושש לפגוע בסַנְדְרוֹ, באַנָה ובי יותר מכול. אתה רואה שאני מקשיבה לכל מילה שלך?

   במשך זמן רב דיברת בחוסר היגיון שָלֵו וצדקני על התפקידים בחיים שכבלו אותנו מאז שהתחתנו – הבעל, הרעיה, האם, האב. ותיארת אותנו – אותי, אותך, את הילדים שלנו – כמו גלגל שיניים במכונה חסרת תכלית שנכפה עליו לחזור שוב ושוב על אותן הפעולות המדכאות. המשכת לדבר בלי להפסיק, מדי פעם ציטטת משפט מאיזה ספר בשביל להשתיק אותי. בהתחלה חשבתי שאתה מדבר אליי בצורה כזאת כי משהו נורא קרה לך ואתה לא מצליח לזכור מי אני, בן אדם עם רגשות, מחשבות, עם קול עצמאי, ולא איזו בובת פּוּלְצִ'ינֶלָה[1] בהצגת התיאטרון השלמה שעשית שם. זמן רב מדי קיוויתי שאתה מתאמץ לעזור לי. ייחלת שאחשוב שפירוק חיינו המשותפים למעשה ישחרר לחופשי אותי ואת הילדים, ושעלינו להיות אסירי תודה על שאתה כזה נדיב. הו! תודה באמת, כמה נחמד מצידך. ואתה עוד מרשה לעצמך להיעלב כי גירשתי אותך מהבית?

   אַלְדוֹ, בבקשה, תחשוב על זה. אנחנו צריכים להתעמת ברצינות עם המצב, אני צריכה להבין מה עובר עליך. במשך כל התקופה הארוכה שגרנו יחד הענקת תמיד אהבה, לי ולילדים. אין טיפת דמיון בינך לבין אבא שלך, אני מבטיחה לך, ומעולם לא שמתי לב לעניין הזה של חוט התיל וגלגל השיניים או השטויות האחרות שאמרת.

   לעומת זאת, שמתי לב – זה כן – שמשהו בינינו השתנה בשנים האחרונות, התחלת לבחון בסקרנות בחורות אחרות. אני זוכרת טוב מאוד את ההיא מהקמפינג על הים, בקיץ לפני שנתיים. שכבת בצל וקראת שעות ארוכות. אמרת שאתה עסוק, ולרגע לא התעניינת בי או בילדים. למדת תחת עצי האורן או כתבת, שרוע על החול. ואם כבר הרמת את העיניים, זה היה בשביל להסתכל עליה. נשארת בפה חצי פעור, כמו ברגעים שעוברת לך מחשבה עמומה בראש ואתה מחפש לתת לה משמעות.

   באותו הזמן האמנתי שאין כל רע בזה. הבחורה הייתה באמת יפה, העיניים לא תמיד מצייתות לפקודות, במוקדם או במאוחר המבט חומק מאליו. אבל בתוך-תוכי סבלתי, במיוחד כשהצעת לרחוץ את הכלים, דבר שלא קרה מעולם. יצאת לכיוון הכיורים המשותפים ברגע שראית אותה וחזרת רק אחרי שגם היא חזרה. אתה חושב שאני עיוורת, שאני לא קולטת, שלא שמתי לב?

   חזרתי ואמרתי לעצמי: תירגעי, אין לזה משמעות. העובדה שאתה יכול לאהוב מישהי אחרת הייתה בלתי נתפסת בעיניי, הייתי משוכנעת שאם התאהבת בי פעם, תמשיך לאהוב אותי לנצח. האמנתי שרגשות כנים לא משתנים, במיוחד אם בוחרים להתחתן.

   ואם דברים כאלה אכן קורים, חשבתי, זה רק אצל אנשים שטחיים, והוא הרי לא כזה. אחר כך שכנעתי את עצמי שזאת הייתה נקודת מפנה בחיינו המשותפים, גם אתה האמנת שצריך לנער את השגרה, אמרת שאולי נסחפתי מדי אחר מטלות הבית, ניהול הכספים שלנו, הדרישות של הילדים.

   נהגתי להסתכל על עצמי במראה בסתר. למה הפכתי, מי נהייתי? שני ההריונות הותירו בי שינוי קטן, אם בכלל, תִפקדתי טוב כרעיה וכאם. מובן מאליו שלא די לִרְצוֹת להישאר בדיוק מה שהיינו פעם, כשרק הכרנו והיינו מאוהבים. להפך, ייתכן שזאת הטעות. היה עליי להחיות את עצמי מחדש ולהפוך ליותר מסתם רעיה טובה או אֵם ראויה. ניסיתי לחקות את ההיא מהקמפינג ואת שאר הבחורות שבטח מכרכרות סביבך ברומא, והשתדלתי לקחת חלק גדול יותר בחיים שלך מחוץ לבית. לאט-לאט נפתח שלב חדש בחיים שלנו, אני מקווה ששמת לכך לב. או אולי לא? שמת לב ובחרת להתעלם? למה? לא עשיתי מספיק? טבעתי במהלך הניסיון לשחות עם הזרם כמו שאר הבחורות. בעצם נשארתי כמו שהייתי תמיד? או אולי הגזמתי? אולי הפכתי למשהו חדש ולא מוכר, השינוי שחל בי הפריע לך, גרם לך להתבייש בי, לא זיהית אותי יותר?

   בוא נדבר על זה, אתה לא יכול להשאיר אותי לגשש בערפל. אני רוצה לדעת עוד על הלידיה הזאת. יש לה בית משלה? אתה ישן אצלה? יש לה מה שתמיד חיפשת? מה שאני מזמן איבדתי או שמלכתחילה כלל לא היה לי? התחמקת ומנעת ממני בכל דרך אפשרית הסברים ברורים.

   איפה אתה? הכתובת שהשארת נמצאת ברומא, גם מספר הטלפון, אבל אתה לא עונה למכתבים שלי, אני מטלפנת אליך, וכלום. מה אני צריכה לעשות כדי למצוא אותך? לטלפן לאחד החברים שלך, לבוא לחפש אותך באוניברסיטה? אני צריכה לצעוק עליך בפני הקולגות שלך והסטודנטים, כדי שידעו כולם כמה אתה לא אחראי?

   חשבונות החשמל והגז נערמים. יש לי שכר דירה על הראש. את שני הילדים. תחזור הנה מייד. לילדים יש הזכות לשני הורים שדואגים להם יומם וליל, אבא ואימא שישבו לאכול איתם ארוחת בוקר, שייקחו אותם לבית הספר ואז יחזירו אותם הביתה. יש להם זכות למשפחה נורמלית, כזאת שיושבים איתה כל צוהריים לאכול יחד ומשחקים יחד, עושים שיעורי בית, רואים קצת טלוויזיה, ואז אוכלים ארוחת ערב, ועוד קצת טלוויזיה עד שאומרים לילה טוב.

   "סנדרו, תגיד לאבא לילה טוב, גם את אנה, תגידי לילה טוב, בלי לייבב בבקשה. הערב אין סיפור, כבר מאוחר. אם אתם רוצים סיפור לפני השינה תזדרזו עם צחצוח השיניים, אבא יקריא לכם, אבל לא יותר מרבע שעה. ואז ישר למיטה, אחרת נאחר מחר לבית הספר, גם אבא צריך לתפוס בבוקר את הרכבת, אם הוא יאחר לעבודה יגערו בו."

   והילדים – כבר שכחת? – הם ממהרים לצחצח שיניים ואז רצים אליך בשביל שתקריא להם סיפור, כל ערב, מהיום שהם נולדו, בדיוק כמו שהם אמורים לעשות, עד שיגדלו, עד שיעזבו את הבית, ואנחנו נזדקן. נראה שאתה כבר לא רוצה להזדקן איתי ולא מעניין אותך לראות איך הילדים שלך גדלים. ככה זה? ככה?

   אני מפחדת. הבית מבודד, ואני לא צריכה לספר לך מה הולך בנאפולי, מסוכן כאן. בלילה אני שומעת רעשים מבחוץ וצחקוקים, אני לא מצליחה לישון, אני מותשת. אם ייכנס גנב דרך החלון? אם יגנבו לנו את הטלוויזיה, או את נגן הדיסקים? אם מישהו ששומר לך טינה יבחר לנקום וירצח את כולנו בשנתנו? איך זה שאתה לא מבין את הנטל שהפלת עליי? שכחת שאני לא עובדת, שאני לא יודעת איך להסתדר? אני עלולה לאבד את הסבלנות, אַלְדוֹ, אני מזהירה אותך. אם אני אחליט שצריך, אתה תשלם על זה.

רוצות עותק מהספר? מלאו את הטופס למטה ואולי תהיו בין הזוכות!




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה