''לרגע חשבתי שאין לי למה לחיות''

החלטתי להתעלם מהמחלה ולהמשיך "בעסקים כרגיל"- לנסוע לסיור קונצרטים עם התזמורת לסין, לא לערוך בדיקות ולהמשיך כאילו אין לי סרטן. אבל, לא ישנתי מפאת הכאבים החזקים, לא הצלחתי להירדם מהדאגה

05/11/2017
גוף ונפש קבלו עדכונים מגוף ונפש
  • בדואר
  • RSS

מאת: מירה מנזה

שמי מירה מנזה, בת 67, אמא לשניים וסבתא לשלושה נכדים אהובים, מוזיקאית, נגנית ויולה בתזמורת הסימפונית בראשון לציון- תזמורת האופרה הישראלית. אוהבת, נהנית מהחיים ולסבית גאה.

לא שאני מאמינה באמונות תפלות אבל ב-6.6.16 חיי השתנו.

במשך חודשיים חשתי כאבים במפרק רגל ימין, לכאב לא ייחסתי חשיבות רבה כי חשבתי שהוא נגרם כתוצאה מספורט אך, באחד הימים החלטתי ללכת להיבדק. הרופאה שלחה אותי לצילום וסיפרה לי כי יש לי שבר ברגל שנגרם כתוצאה מגרורות של סרטן שלא ניתן לדעת מה מקורו ויש לבדוק זאת. באותו הרגע, נבהלתי מאוד, לא ידעתי מה לעשות, חשבתי שאם מדובר במצב קשה אז אין לי יותר למה לחיות.

נגנית חולה

החלטתי להתעלם מהמחלה ולהמשיך "בעסקים כרגיל"- לסיור קונצרטים עם התזמורת לסין לא לערוך בדיקות ולהמשיך כאילו אין לי סרטן. אבל, לא ישנתי מפאת הכאבים החזקים, לא הצלחתי להירדם מהדאגה והמחשבות לא הפסיקו לרוץ בראשי. נאלצתי להתחיל להשתמש בהליכון כי לא הצלחתי ללכת בלי והדבר הקשה ביותר היה שלא הצלחתי לסחוב את הוויולה. כשכולם שאלו מה קרה לי? תירצתי שיש לי בריחת סידן.

בדצמבר 2016 החלטתי שאני צריכה לטפל במחלתי. החלטתי שהחיים שלי חשובים לי, שהילדים שלי חשובים לי, שהנכדים שלי חשובים לי והעבודה שלי חשובה לי. נזכרתי שהרופאה שלי סיפרה לי על הסרטן, פרצתי בבכי ולשאלתה עניתי "כי לא אראה את נכדיי גדלים" ושישנן תרופות ביולוגיות ואולי לא אצטרך כלל לעבור את טיפולי הכימותרפיה, והחלטתי לנסות לתת הזדמנות.

לאחר החלטתי לטפל בסרטן הלכתי לפרופ' תמר ספרא, מנהלת מחלקת אונקולוגית בבית החולים איכילוב, ששלחה אותה לביופסיה שם הסתבר שיש לי סרטן שד מפושט לעצמות ולכל בלוטת הלימפה בגוף. פרופ' ספרא המליצה לי על תרופה ביולוגית בשם אייברנס. ואחת הורמונאלית - לטרזון. כששמעתי על עלות התרופה הבנתי שאין ביכולתי לשלם עליה ולא רציתי לבקש טובה מאף אחד. באותו היום, החלטתי "לצאת מהארון" ולספר לכולם על המחלה- סיפרתי למשפחתי, לחברי, לקולגות שלי והחלטתי שהגיע הזמן שאטפל בעצמי.

פילהרמונית חולה

באותם ימים, בצירוף מקרים משמיים, חבר ילדות שלי, פרופסור רובי פישר, שניגן איתי בתזמורת בעבר, והיום הוא מנהל בית חולים בהמבורג, חיפש אותי ופנה למנהלי התזמורת כי רצה להשלים פערים מפעם. סיפרתי לו שאני חולה בסרטן והתחיל להתעניין כיצד ניתן להשיג את התרופה שאני לא יכולה לממן, הוא כתב לי שהוא לא מוכן לסכן את חיי והוא קונה לי אותה בעלות של רופא לשלושה חודשים.

בינתיים, הוא כתב לי שהבין שלעמותת "חברים לרפואה" התקבלה תרומה של התרופה. לאחר בחינת מצבי, העמותה אפשרה לי לקבל את התרופה ומזה חמישה חודשים אני מקבלת את התרופה. היום, ניתן לראות כי התרופה עזרה לי מאוד והיא עובדת עליי טוב מאוד, אין לי תופעות לוואי, רמות הסרטן ירדו וכן, הגרורות באגן נעלמו.

התחלתי ללכת ללא ההליכון, לישון בלילה, לרכב באופניים, לרקוד, לנגן, לעבוד, לשחות- ממש לחיות מחדש. כל תקוותי היא שהתרופה תיכנס לסל ותאפשר לי להמשיך לחיות.

** הכותבת, מירה מנזה, נגנית ויולה בתזמורת הסימפונית בראשון לציון- תזמורת האופרה הישראלית, חשפה את סיפורה המרגש כדי לעורר מודעות




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה