שמש, המשיכי להאיר לנו

בשבילי היא היתה חברה אהובה של עשרות שנים, מקור לידע, אהבה ויופי, אבל אורה של דליה שלף זהר על נשים, על אנשים, ועל העשייה התרבותית והלהט"בית של ישראל באלפי צבעים. פרידה מחברה שהיא גם אייקון

17/07/2018
רונית הבר קבלו עדכונים מרונית
  • בדואר
  • RSS

שבת. שש בבוקר. דליה שלף, שמטה את גופה למוד הסבל אחרי היאחזות עיקשת בחיים תקופה ממושכת. נדמה שניהלה את ההיפרדות מהחיים כמו שניהלה את החיים עצמם. עם הרבה סטייל. לטקס הפרידה ממנה השאירה הנחיות מדויקות, כאלה שלא כוללות מוסדות דת אבל כן כוללות מילים יפות ושירת "הללויה" של אליוט ורונה קינן. טקס אחר, יצירתי, כזה שפותח את הלבבות השבורים.

גם בחייה ידעה בדיוק מה היא רוצה ועל פי רוב זה לא היה הליכה בתלם ותמיד בביטחון, ללא מורא ובחן. יש אנשים שהפרידה מהם חוצה את הגבול הפרטי. מדובר לרוב באנשים ששינו במשהו את המציאות, אנשים שהטביעו חותם על סביבתם וזה המקרה של דליה. הכרנו בתחילת שנות העשרים שלנו בבניין מקסיקו בחוג לקולנוע. דליה, גבוהה, בלונדינית, חיוך ענק, גומות, חכמה, מצחיקה. הקליק היה מיידי ועמוק. שנות ה-80 בתל אביב היו חגיגה ואנחנו חגגנו אותה באינטנסיביות המתבקשת בגיל הזה. חיים, יצירה, בילויים, צחוק מתגלגל. הכל בווליום שיא.

אמא ג'ואן, האם מהאגדות, גידלה בנונשלנטיות חמש אחיות ואח ופתחה את ביתה בחום לחברות ולחברים הקרובים של כל האחיות והאח. להיות חברה של דליה היה להצטרף לשבט. הצטרפתי, ברור. "אבא שלי אוהב לעשות מסיבות", אמרה לי פעם על אביה צבי ז"ל. והיו הרבה כאלה. בנדיבות, ברוחב לב, באופן שמחבר בין אנשים ונוטף סטייל. החלקיקים האלו זרמו לה בדי.אנ.איי. דליה היתה אשה של נשים ואנשים. בכל צומת שעברה בו השאירה חותם ושובל קשרים. בלתי נשכחת. היא ניחנה במה שמקובל היום להעריך כמתנה יקרת ערך – סוגי אינטליגנציה רבים. לכל אחד ואחת היתה הדליה שלו ושלה.

דליה שלף צילום אלבום פרטי

העולם הגדול קרץ לה, הוא המתין לה שם באופן הכי טבעי. את יפן הכירה עוד כשהצטרפה לנסיעות העסקיות של אביה. זו היתה התחנה הראשונה במסע. משם ללימודי תקשורת בסידני יחד עם האהובה ג'יין, שהכירה שם. כשחזרה לארץ, הסקרנות הטבעית, החוכמה, הכשרון הרב והרב גוני יחד עם רוח היזמות שאיפיינו אותה, ניתבו לה מגוון עיסוקים שלכולם הוסיפה את התבלין הסודי המיוחד שלה: משהו חדשני, זווית שלא היתה שם קודם, אלגנטיות. בכל מקום - בהפקות טלוויזיוניות שעבדה בהן, כמנהלת שיווק ב"YES" כשהחברה רק נולדה, כמייסדת של "מינרווה", הבר הלסבי הראשון בעיר  (עם שותפותיה גלית בן-שמחון ואריאלה לנדא). "מינרווה" עשה לקהילה הלה"טבית התל- אביבית מה שלא עשו הרבה הפגנות והפך את דליה לאייקון. זה לא היה רק בר שסימן את תחייתו של מתחם בית הכנסת הישן, או רק מקום מפגש לקהילה. בקומת המרתף שכנה גם גלריה ובה הציגה תערוכות של אמנים צעירים מבטיחים. לא היו אז חללים שעשו חיבורים כאלה. המשיכה של דליה לאמנות ואוצרות נמשכה לאורך השנים עם פרויקטים פורצי דרך כמו למשל "בית העמודים" ברמב"ם (בשיתוף יעל לוטן ושלומית אלטמן) ובהמשך גלריה עצמאית שהקימה עם אחותה הצעירה רונית שניידמן.

דליה שלף צילום אלבום פרטי

המשפחה שהקימה עם אהובתה תמר ושני הבנים שלהן הביאה עימה הרבה רוגע והובילה אותה לעשייה העסקית והתרבותית הכה משמעותית שהיתה חלק מחייה בשנים האחרונות, "המגדלור". נראה שמצאה את הנחלה להשתקע בה. חנות הספרים העצמאית הקטנה שהיא ורונה יצחקי השקיעו בה את כל השכל, היופי והטעם הטוב, הפכה לסמן תרבותי-איכותי שוקק חיים, לגדולים וקטנים. עולם המילים, הספרים, היצירה היה שם איתה תמיד. את ג'נט ווינטרסון היא הכירה לי עוד לפני שתורגמה כאן לעברית. "המגדלור", "חנות הספרים הכי אופטימית", כפי שכינו אותה פעם ב"טיים אאוט", היה המקום בו טיפחה את שכבת השמנת של היוצרים, לאו דווקא מהמיינסטרים. אלטרנטיבה תמיד. הכישרון שלה להתחבר לאנשים, לחבר ביניהם ולגעת במדיות שונות הוליד השקות, סדנאות וארועים מכוננים כמו למשל ערב ה"לייטמוטיב" בחגיגות 6 שנים לחנות. היא נלחמה בביטול חוק הספרים על כל במה, ולא חששה לבטא את עמדותיה הפוליטיות הסדורות בכל ענין. היא היתה אשה פוליטית, לא במובן המפלגתי, במובן הרחב, האנושי, זה היודע להבדיל בין הנכון ללא נכון, בין הצודק לנפשע.

בחודשים האחרונים לחייה הקיף אותה מעגל שבטי מטפל ותומך. משפחתה, חברות, חברים כולם היו רתומים ומגויסים וקיבלו שיעור על תאוות חיים. פרידת הגוף מהחיים הארציים היא מוחלטת אבל דליה נגעה בחייה בכל-כך הרבה אנשים שהכירו אותה ורוחה תזכה להישאר ביננו.

והנה מעט מהדברים שאמרו יקיריה בטקס הפרידה המיוחד: "דליה אהובתנו לא איתנו יותר במובן הפיזי, אבל נשמתה תהיה בלבנו תמיד", ספדה לה אימה ג'ואן. "על אף הקושי הגדול להאמין ולקבל, עלינו לזכור את התקופות השמחות ואת כל החוויות הנפלאות שחווינו עם דליה... כל מי שהכיר ואהב אותה ידע עד כמה היא מיוחדת. חכמתה, הידע שלה, ההגיון הבריא וההומור היוו מקור כוח לכולנו".

דליה שלף ורונית הבר צילום: אלבום פרטי

"את הגדולה, החכמה, השנונה, החזקה, הלוחמת לשינוי חברתי ופוליטי, כבר לא איתנו", דברי נעמי אחותה הגדולה של דליה, "אוהבת אותך כמו שרק את ואני יודעות, מודה לך על כל המתנות הקטנות והגדולות שהענקת לי בדרך". ותמר, אחותה הקטנה "תמיד היית שם עבורי ושמרת עלי, כלביאה, כציפור ענקית העוטפת בכנפיה. תמיד אמרת את המילה הנכונה, או עשית את המעשה הנכון, לפעמים ללא מילים, שלחת מבט שממנו הבנתי את כוונותיך".

תמר אסל, בת זוגה, אהובתה של דליה: "דליה אהבת חיי, אם ילדי, את עדיין נחה בזרועותי, כמו האופן שבו הלכת. תודה שכך בחרת ללכת, בחיקי, על לוח ליבי. עוד לא רחוקה, עדיין חלק מהגוף. אולי יום אחד זה ירגיש כמו כאב פאנטום. עוד לא, את עוד כאן. אבל אני משחררת אותך, את הסבל והכאב. לא משחררת את אהבת החיים שלימדת אותי, את היותך הגב והשורש, הבסיס והכנפיים של המשפחה שלנו...לא היינו בלעדייך".

 "השמש שלנו", כינו אותה רותי רון וחניתה אטיאס חברותיה הקרובות. הן הודו לה על שבנדיבותה אפשרה בשנה האחרונה להמון אנשים להביע את עצמם באהבה ובכשרון הפרטי שלהם, "חווינו את דליה כאור גדול וחם, דליה היתה הקטליסט להמון צמיחה סביבה, תמיד ובמיוחד בשנה הזאת. כולנו גדלנו הרבה בשנה הזאת. הלוואי שלא היתה צריכה לסבול כל-כך בדרך. "

דליה שלף צילום אלבום פרטי

רונה יצחקי, חברתה ושותפתה ב"המגדלור": "להיפרד מדליה זה כמו להיפרד ממלכה אצילה. מלביאה, שהתהלכה בינינו בצעדים מדודים ובמבט רואה כל. כל מי שהכירה אותה יודעת וכל מי שהכיר אותה יודע, וכך היה עד לרגע נשימתה האחרון, שכשדליה נכנסה לחדר השתנתה בו האטמוספירה, נדלק בו אור ממבטה הישיר והנוקב, וכמו מגנט משכה אליה בחוטים בלתי נראים ובטבעיות קלילה, מקטן ועד גדול.

דליה היתה לרבות ורבים - אהבה ממבט ראשון, קודם כל בגלל אישיותה הכובשת ויופייה המלכותי, אך גם כיוון שבעצמה הביאה אהבה אישית ויחס שהרגיש בלעדי, לכל מי שפגשה... במשך שבע שנים נפגשנו כמעט מדי יום - לעוד יום של עבודה ויצירה במפעל המגדלור - שעוצב בדמותך, ושמצא את דרכו בזכות הרוח הגבוהה שנשבת במפרשיו.

דליה שלף צילום: פייסבוק

יחד חלקנו את האהבה לאנשים ונשים, לאירוח, לתרבות ואמנות, לספרים, למספרים, וכמובן לעמדה פוליטית גאה ולא מתפשרת. תודה דליה יקרה שהיית חברה קרובה והשותפה שלי בהגשמת חלום חנות הספרים, מגדלור אמיתי כמו בחזון שניסחנו יחד לעצמנו. תודה על מבט של עין בעין, על הערכה הדדית ועל הקהילה המובחרת שנוצרה. אני יודעת שאת נמצאת שם ברוחך גבוה מעלינו, משוחררת ללא כאב, נוכחת כפי שהיית תמיד. את מופנמת בתוכי, כפי שאת מופנמת ברבים ורבות העומדים כאן היום יחד, ואנחנו שומעות את קולך ונושאות את דמותך. את בעצמך מגדלור - היית ותהיי, ואת ממשיכה להאיר למרחקים תמיד."

ואסיים עם שלומית אלטמן, חברתה הקרובה: "בתקופה האחרונה, כשהיה מתאפשר, ואחרי שסיכמנו את ענייני המונדיאל של אמש והימרנו לקראת הבאות היית מבקשת שנקרא משהו יחד. באחת הפעמים הבאתי איתי את "מצבי רוח" של יואל הופמן. מבעד לאדי הקנאביס מזן רפאל שמילאו את החדר ואת הריאות של שתינו פתחת את הספר בעמוד אקראי וביקשת שאקריא. וכך קראתי מתוך הספר: 'אנחנו תוהים אם המילה זרזיף היא אונומטופיאה, כלומר מילה שמסמנת את צלילו של הדבר. בקבוק כך אומרים, כן. או פקק, למשל. אבל לא לבלב. איש לא שמע את צלילה של הבלוטה הזאת. אנשים ששמיעתם חדה מאוד שומעים את הצליל הזה כשהפרפרים מרחפים סביבם...'. סגרנו את הספר ואת חייכת. נאכל, אמרת. יש מקסיקנית והבית התאילנדי, צרפתית חדשה וקפה שלג. בטוח נמצא משהו טעים. וניימאר האגואיסט הזה, מה הסיפור שלו?"

 לעד תהיי בליבנו.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה