שלי יחימוביץ', האכזבה

כישלונה של שלי יחימוביץ' בבחירות נגזר ברגע שבו החליטה להתנער מתווית השמאל, תוצר של החלטה אומללה להציג את עצמה כמועמדת לגיטימית לתפקיד ראש הממשלה במקום כמנהיגת אופוזיציה לוחמת

23/01/2013
רונן טל קבלו עדכונים מרונן
  • RSS

שלי יחימוביץ'. צילום: יעל ברזילי

באפריל 2011 נפגשתי עם שלי יחימוביץ' בביתה בתל אביב לצורך ראיון עיתונאי. זה היה הראיון המעמיק הראשון שלה אחרי כמעט שנתיים של שתיקה, והוא סימן את ראשית הקמפיין המוצלח של יחימוביץ' לראשות העבודה. הכתבה, שפורסמה במוסף "סופשבוע", נתנה ביטוי מפורט לאידיאולוגיה הסוציאל-דמוקרטית שהזינה את פעילות החקיקה המאסיבית של יחימוביץ בכנסת. הסכמתי עם הרעיונות המרכזיים שהביעה: תפקיד הממשלה הוא להיטיב עם כל אזרחיה, לא רק עם קומץ אנשי עסקים עשירים; המאבק נגד ריכוזיות כלכלית הוא הכרח מוסרי ופרגמטי; חובה לשים מגבלות לקפיטליזם הדורסני המשתולל, שאם לא כן נאבד סופית את מעט הסולידריות שעדיין נשארה לנו כאומה. ההתפרצות האותנטית של המחאה כמה חודשים אחר כך, הוכיחה שרעיונות הצדק החברתי של יחימוביץ' הבקיעו לתודעת ציבור גדול.

בראיון התייחסה המועמדת לנושאים המדיניים. כהרגלה, היא הסתפקה באמירות כלליות בזכות רעיון שתי המדינות וההכרח לחדש את המשא ומתן עם הפלסטינים. יחימוביץ' הדגישה שהיא לא מוכנה להצטרף למלל הפרשני האינסופי, לקשקשת הספקולטיבית המנותקת ממעשים שמאפיינים את השיח המדיני-ביטחוני מאז קריסתו של תהליך אוסלו. ברגע של הכרעה, הבהירה, היא תהיה בצד הנכון. והיא סירבה להפנות אצבע מאשימה לעבר החשודים הרגילים – החרדים והמתנחלים – ששמם עולה בכל פעם שסוגיית סדר העדיפויות של הממשלה בחלוקת המשאבים צפה מחדש.

הסכמתי עם הטיעון הבסיסי שלה, שנתניהו ואנשי חוגו היו נוקטים במדיניות כלכלית זהה גם אם מאות אזרחים לא היו חיים מעבר לקו הירוק והחרדים לא היו מחזיקים במפתחות לקופה. הערכתי את סירובה ללבות שנאה למגזרים שלמים בחברה הישראלית. אחרי הכל, עם נציגי המגזרים האלה היא ישבה בכנסת, עם חלקם היו לה יחסי ידידות או לפחות שיתופי פעולה מוצלחים בנושא חקיקה.

ראש ממשלה בעיני עצמה

יחימוביץ אמנם רעננה את מפלגת העבודה, החזירה לה את הרלוונטיות והביאה לה מועמדים אטרקטיביים כמו משה מזרחי, פרופ' יוסי יונה, נינו אבסדזה ועוד. אבל כישלונה בבחירות אתמול נגזר ברגע שבו החליטה להתנער מתווית השמאל, תוצר של החלטה אומללה להציג את עצמה כמועמדת לגיטימית לתפקיד ראש הממשלה במקום כמנהיגת אופוזיציה לוחמת.

כראש ממשלה בעיני עצמה, יחימוביץ הייתה צריכה למצוא תומכים בין ישראלים שומרי מסורת, תושבי עיירות פיתוח ומצביעי ימין מתונים – קבוצות שמצביעות באופן מסורתי לליכוד. ככל שהשקיעה מאמץ לפתות אותם, ככל שניסתה להיראות נציגה נאמנה של המרכז-המתחזה-לימין, כך איבדה עוד ועוד מצביעים שקיוו שהיא תחזיר שמץ מהגאווה – עזבו גאווה, לגיטימיות – לשמאל המתון. היא אפשרה בכך לציפי לבני לתפוס בעלות על סעיף התהליך המדיני, ליאיר לפיד להניף את דגל השינוי, למרצ להפוך שוב למפלגה רלוונטית אחרי שנות דשדוש. יחימוביץ' הייתה צריכה לדעת שבשביל מרכז-ימין יש מועמדים משכנעים ממנה. שאם מעלים לדיון מחודש את סדרי העדיפויות של הממשלה, אין מנוס מלהודות שהשמיכה קצרה. שכל כביש שנסלל לצרכי אפרטהייד על גבעה בשומרון עולה כסף שמגיע מאנשהו.

זו אירוניה אכזרית שיחימוביץ', שטענה כל הזמן שמנהיגת המפלגה הגדולה ב"גוש" צריכה לקבל את המנדט להרכיב קואליציה – משתרכת עכשיו מאחורי לפיד, המנצח הגדול של הבחירות, האיש שידרוש – ויקבל – את כל מה שירצה מנתניהו. לפיד, לבני וזהבה גלאון צריכים לשלוח לה פרחים; היא הגישה להם במצטבר לפחות 15 מנדטים במתנה.

בשבועות האחרונים דיברתי עם הרבה אנשים – בוחרי שמאל ואפילו סמול – שעם תחילת מערכת הבחירות היו בטוחים שיצביעו לעבודה ולקראת סופה שינו את דעתם. היה להם שפע של אפשרויות – מלפיד דרך לבני ועד חד"ש, אולי גם ארץ חדשה. אני עדיין חושב שיחימוביץ' היא אישה ראויה, עם לב במקום הנכון, יכולת וסלידה אותנטית מהבריונות הכוחנית שהשתלטה על הפוליטיקה שלנו. עד פרסום תוצאות המדגם קיוויתי שתצליח. אבל ברגע המכריע גם אני הכנסתי למעטפה פתק של מפלגה שנמצאת שמאלה ממנה.

צילום: יעל ברזילי




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה