ממודרות

חברת הוניגמן מחקה את פניה של סנדי בר משלטי החוצות בירושלים. לכאורה לא סיפור גדול, אבל כשזה מצטרף לאיסור על שירת נשים ולקווי המהדרין – זאת כבר בעיה שנוגעת לכולנו

03/11/2011
סמדר סלומון קבלו עדכונים מסמדר
  • בדואר
  • RSS

שלטי הוניגמן בכל הארץ (מימין) ובירושלים (משמאל)

השקת קמפיין החורף של חברת האופנה הוניגמן עוררה מחדש את נושא הדרת הנשים מהמרחב הציבורי בירושלים. משלטי החוצות הירושלמים המפרסמים את הקולקציה החדשה לחורף נחתכו בגסות פניה של סנדי בר וכך נשאר לנו גוף קטוע ראש נושא תיק, בעוד המקבילה הגברית של הקמפיין, עתי שולברג נותר בריא ושלם. לכאורה בראייה פשטנית הכל בסדר – אם נצא מהנחה שנשים מתעניינות בגברים ולהיפך. הרי שנשות ירושלים מוזמנות ליהנות מפניו המסוקסות של עתי שולברג בעוד הגברים לא יכולים ליהנות מזיו פניה של סנדי בר.

אבל לא זה הסיפור. הסיפור האמיתי מורכב, עצוב ומסוכן לכל חברה המתיימרת להיות חברה מתוקנת. הוניגמן במקרה זה היא עוד חלק בשרשרת המזון של הדרת נשים מהמרחב הציבורי. יהא הגוף האחראי אשר יהא לקבלת ההחלטה לפרסום זה – חברת הוניגמן או עיריית ירושלים – המשמעות היא אחת: בהינף של פעולה אחת של מחיקה גרפית על גבי שלט חוצות נמחקות אלפי נשים מהמקום שראוי שיהיו בו. אם העיניים הם הראי לנפש והפנים הן לא עוד סנדל חסר חשיבות, הרי שמישהו מוחק להן את האישיות.

הוניגמן מקרה פרטי

ברור לכולם שמקרה הוניגמן הוא עוד נקודה על רצף והיא היוותה קטליזטור למחאה חברתית כנגד הדרת נשים שמתקיימת כאן כבר מזמן. וברוח המאבקים החברתיים המתנהלים כיום ברשת גם המאבק זה הגיע לפייסבוק.

הסטודנטית ענת פרוסנר הקימה קבוצה בשם “מחרימים את הוניגמן – לא נסכים לצנזור נשים“, ואילו הרב אורי איילון, רב קונסרבטיבי העוסק בעשייה ציבורית ועומד מאחורי הקבוצה “לא מצונזרת” בפייסבוק – קבוצה שהוקמה לפני כשלושה שבועות וכבר מונה כ-1,700 חברים – יצא מיד בתגובת נגד לשלטים החתוכים.

במיזם שלו, שמטרתו החזרת הנשים למרחב בציבורי והוא חוצה את גבולות העולם הווירטואלי, יתלו היום ומחר על מרפסות הבתים בעיר ירושלים פוסטרים המציגים את פניהן של נשים ירושלמיות שניאותו להצטלם בהתנדבות כשפניהן מחייכות אל הרחוב, לפרויקט הצטלמה גם אשת התקשורת לינוי בר גפן הפעילה בקבוצה.

לסלונה אומר הרב איילון, “המחשבה שכל פרסומת הופכת אישה לאובייקט מיני היא מסוכנת, החרדים איבדו את הפרופורציה ותפקידנו לתקן את המצב”.

להערתי/ תמיהתי שדווקא גבר הוא המנוע המניע את העשייה והמאבק, משיב איילון שלטעמו לא מדובר רק בעניין נשי, אלא בעניין של החברה כולה, גברים ונשים כאחד. הוא דווקא מבקש להוציא את הנושא מהקונטקסט הפמיניסטי הצר ולהפוך אותו לנושא חברתי שצריך לגעת בכל אזרח.

למה נשים מפחידות כל כך?

אני תוהה מה יש בה באישה שגורם להדרתה מכל הרבה מקומות, זה החל בקווי המהדרין באוטובוסים, ביציאה נגד שירת נשים, בקביעת גדרות ברחובות כדי שנשים לא תוכלנה לעבור בהן, והגיע עד שלטי חוצות שבהן נמחקות נשים, לעיתים באופן מלא.

שלט חוצות בבני ברק שנמחקה ממנו אישה. צילום: מיכאל זילברמן

במקרה זה נחתכו הפנים. הרי לא חתכו איזשהו שד מציץ ופוגעני לרגשות הדתיים, מחקו את הפנים. ביטלו את הזכות לשיר בציבור, לקחו מהן את הזכות לשבת באוטובוס כאחת האדם. האם אני אמורה להבין שלאישה במגזר הדתי ניתן כוח עצום כאילו היתה כאותה לילית קדומה, שדה מורדת ופתיינית שעלולה בכל רגע להפיל גברים צדיקים ותמים לרשתה מחשש שיגבר עליהם היצר הרע וישבש את דעתם עליהם?

ואולי הבעיה לא טמונה בנשים, החברה החרדית שהולכת ומקצינה מדי יום מוטב לה אולי שתטפל בגבריה, תעביר סדנאות לשליטה ביצר הרע, בטכניקות כיצד להימנע מלבוא במבט, אין לי בעיה אם מי שגזר על עצמו לא להביט באישה, הבעיה שלי מתחילה כאשר אותו אחד או אותה קבוצה שקבעה שאישה מסכנת את הגברים בחרו למדר אותה במקום למדר את עצמם וזאת מתוקף הכוח שיש להם כגברים בחברה שרחוקה שנות אור מלהיות שוויונית.

נשים מחוברות – נשים ממודרות

על כן, קשה להתעלם מכך שמדובר בבעיה של נשים. מתחת לפני השטח, לעיתים רחוק מהפריים הציבורי מתקיימות שתי קבוצות נשים בארץ הזו. נשים שנעות בשני קווים מקבילים שאינם נפגשים לעולם – הנשים המחוברות והנשים הממודרות. יש נשים המחוברות למידע, להשכלה, לעולם. נשים שהחופש עבורן הוא לא שאלה אלא מצב טבעי קיים, ומנגד ישנן הנשים ממודרות, שיום יום צריכות להוכיח את צניעותן מחדש ואף לשכלל אותה, רחוקות מספר קריאה, שירתן לא נשמעת, ופניהן לא נראות. מאחר והאפקט הפסיכולוגי הוא מורכב יותר מפניה החתוכות של סנדי בר אנו מצווים לעשייה. הרי סנדי תתמודד – לה לא נשקפת סכנה. הסכנה נמצאת במסר שהמעשה מעביר לנשים הדתיות והחרדיות שמסתכלות על עצמן במראה בדלת אמותיהן, בשיח הפנימי שבינן לבין עצמן, בערך ובדימוי העצמי שהחברה החרדית מנחילה להן.

חיות בתת פמיניזם

צריך לומר זאת בקול! ישנן נשים שחיות בתת פמיניזם, בתת זכויות, בתת כבוד ומצב זה כמוהו כמדרון חלקלק. וכן, זה עניין של החברה כולה, אבל זה גם עניין פמיניסטי, עניין של העצמה נשית שיכולה להתבטא בפעילויות הכי שוליות של היום יום כמו מה מותר לי לומר ומה אסור לי לומר ומה מקומי במרחב המשפחתי – באופן שבו מסרים חודרים לנפש ומוטמעים שם. בחשש שאותן נשים יאמינו למה שאומרים המסרים המוסווים והלא מוסווים ויפעלו לפיהן. ואז אנו מגלים הקטנה של נשים, הדרה, אפליה, ביזוי, ואין לנו את הפריבילגיה לעמוד מנגד. כי אנו נלחמים פעמיים: בפעם הראשונה נלחמים עבור אותן נשים שרוצות להילחם ולצעוק את צעקתן ואין להן את האפשרות לעשות זאת, ובפעם השנייה אנו נלחמים עבור דמותה של החברה אליה אנו שייכים.

לעיתים רחוב אחד חוצה בין סנדי בר מחייכת לבין סנדי בר חצויה, התפקיד החברתי שלנו כעת הוא לאחד את הרחובות, להסיר את הגדר ולהפוך את מדינת ישראל למרחב ציבורי אחד שבו נשים יכולות להתקיים באופן מלא.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

  • מהנכתב בבלוגוספירה « האחות הגדולה 03/11/2011

    [...] [...]

  • יש מכבי, אין חברוֹת | בחדשות | סלונה 13/11/2011

    [...] לעבור למתחם מגודר ואטום, העלמת נשים מקמפיינים של הוניגמן, מרכז ההשתלות הלאומי וסטודיו סי בבני ברק [...]

בחזרה למעלה