שלום, סבתא

אבישג רבינר נסעה לקיבוץ לומר שלום לסבתא בת שבע בת ה101 ושמונה חודשים, כי אי אפשר לחכות עם זה, ושם על הדשא אספה את הזכרונות בין החדר של סבא שלמה וסבתא בת-שבע לשיחי הפיטנגו

23/07/2012
אבישג רבינר קבלו עדכונים מאבישג
  • RSS
» אבישג רבינר

"צריך לבוא להגיד לי שלום" כך אמרה לי סבתי בת-שבע בשיחת טלפון לפני שבוע. ואם יש לכם או הייתה לכם סבתא בת מאה ואחת ושמונה חודשים, אתם יודעים שכשהיא מעזה להציע ביקור (והיא מהזן שלא ביקש דבר מאיש), אי אפשר לחכות שיגיעו החגים או שהשרב יישבר.

קבעתי עם אחותי להצפין לקיבוץ ביום חמישי. את הגדולים השארתי בתל-אביב, ילדה אחת הורדתי במכמורת ובארבע אחר הצהריים חנינו מול מטעי הבננות המוכרים, בין שיחי הפיטנגו הותיקים, בחום הגדול המעיק. סבתא שלי בדיוק נחה אחרי לילה ויום בלי שינה. תמיד ישנה מעט, הייתה קמה באמצע הלילה לעבודה. כשהיינו באות להתארח, בחופשת הקיץ, הייתה מגיעה לחדר כבר בשמונה בבוקר, להכין לנו וואפל בלגי, אחרי שגמרה ממשמרת במפעל.

ישבתי על כיסא לידה והבטתי בפניה. חרושי קמטים ועדיין מתוחים ויפים כל כך. באפה הישר הקצר, בלסת החזקה, בעורה השחום, כמו פסל של ראש שבט אינדיאני. אחר כך יצאתי למדשאה שמאחורי הבית, אל העצים העצומים שנשתלו שם כשהוקם הקיבוץ ואבא שלי היה בן ארבע.

קול הרוח בענפים הזכיר לי את ימי החופשה הגדולה שלי. איך היינו נוסעים במשאית שספסלי עץ צמודים לקירותיה אל חוף הים וסבתא הייתה מביאה ג'ריקן מקל-קר שיוצר במפעל ופירות. אחרי שחזרנו ושטפנו את המליחות מעל העור השזוף ואכלנו צהריים, כשרק שפשוף המצופים הבוער בעור זרועותי עוד הזכיר לי (כשלא ידעתי לשחות) את הביקור בים, אז הייתה סבתא פורשת שמיכה מתחת לעץ בחצר והיינו שוכבות. הנכדות מהעיר והנכדה מהקיבוץ, לפטפט ולנוח.

התחשק לי לחזור ולשכב שם, לעצום עיניים ולשמוע רק את קול הרוח והתור, את צעדי העוברים והשבים על השביל הרחוק ואת האופניים הנוסעות עליו מידי כמה דקות. הילדים הצעירים שלי רצו עכשיו עירומים תחת מי הממטרות ואני ביקשתי מהמטפלת של סבתא שמיכה והשתרעתי עליה. ציפה ישנה מגוהצת שנשמרה בארון שבכניסה. עייפות החום והנסיעה וכל היתר הכבידה על עפעפיי, עצמתי עיניים ולרגע הזמן כאילו חזר לשם, לימי ילדותי, אל התחושה החזקה ההיא של קיץ, וים ונמשים חדשים ותמימות של לפני הכל.

"מישהו מבלה פה", שמעתי מעלי אבל המשכתי להעמיד פני ישנה. לא רציתי לחזור מהתחושה ההיא המנותקת, המחוברת אל כל מה שסביבי. נצמדתי לקרירות שתחת הענפים, לחושך המואר תחת עפעפי הכאילו ישנים. רק עוד רגע לא להיות שוב מבוגרת ונוהגת ואמא, מיוזעת בחום יולי, להתרחק מכל מקור בעירה, מהחדשות והפרנסה והמאבק החברתי והאיום האיראני (ובאמת איפה אני אשיג עכשיו, באיחור של חצי שנה מסיכות לשבע נפשות?!) ופתאום שמעתי דשדוש רגליים קטנות יחפות ופתחתי בכל זאת חצי עין. זהרה, הקטנה שלי, עירומה ונוטפת, ניגשה והשתרעה לצידי כאילו כל זה מוכר ומובן וידוע. כאילו בכל יום אני שוכבת שם.  היא לא ביקשה לינוק, לא גיפפה ולא ניסתה להעיר אותי (אולי ידעה שאני מעמידה פנים, הילדים הרי יודעים...), רק תחבה את הבוהן אל פיה, עצמה עיניים ומיד שקעה בשינה.

ואני נצמדתי אל הרגע עוד מעט קט והייתי כולי נוכחת. אספתי אל תוכי את זיכרון המקום הזה, בין החדר של סבא שלמה וסבתא בת שבע לשיחי הפיטנגו, פינת פרא ירוקה חומה מימי ילדותו של אורי אבי ועד עכשיו. ולעתיד. אני, הנהר וגם זוהרה - חלק מכל זה לתמיד. אחר כך קמתי. רעננה.

אבישג רבינר, צילום: איל נבו לקטלוג אבישג ארבל



תגיות:

מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה