שלום (חלקי) לחינוך הביתי

שש שנים התחנכו שני בניה הבכורים של אבישג רבינר בחינוך ביתי, ובתחילת שנה"ל - זה יגמר, לפי בחירתם

11/08/2012
אבישג רבינר קבלו עדכונים מאבישג
  • RSS
» אבישג רבינר, צילום: לץ וליץ סטודיו

"חמש שנים על מיכאל עברו בריקודים, בטל ישב מעבודה חופשי מלימודים", אנחנו לקחנו את זה רחוק.

בניי הבכורים הלכו בגיל שלוש לגן, חזרו בגיל שש ומאז לא. כלומר כן, הם כן יצאו מפתח הבית אבל לא לבית הספר. והם גם יתלוננו ויגידו שלרגע לא נתנו להם להתבטל. היו בחינוך הביתי העירוני שלנו ימים יפים, היו קשיים, הייתה קירבה טובה והייתה מופרזת ובינתיים נולדו עוד שני ילדים ועברנו למכמורת ואז חזרנו העירה והנה, בשנה שעברה, החלה להיווצר ההרגשה שאין מנוס. הבכורים צריכים שינוי רציני ומבחינתם כל מורי ורבי, ג'יין לידלוף ("עקרון הרצף"), ג'ון הולט ("כיצד נכשלים ילדים") , א.ס. ניל ("סאמרהיל"), מייקל דיקין ("הילדים על הג), אורנה שיפרון (אתר ב"אופן טבעי" המיתולוגי) והפינק פלוייד (כלומר "החומה"), יכולים להתהפך בקברם (גם החיים שבהם).

מבחינתי השינוי לא היה חייב להיות בית ספר, לכן ניסיתי כל שינוי אחר אבל הצד שלי לא היה היחיד בסיפור. הילדים, טרום גברברים, החליטו שזה השינוי שהם רוצים וגם אני עייפתי מלהתווכח ומתפקיד המחנכת/חונכת/מנהלת/יועצת/נהג צמוד/מזכירה אישית לוחצת...החלטתי לעזור להם ללכת לדרכם בדרכם. כלומר התחלתי לארגן את הבקשות והטפסים (וכל מי שמכיר אותי ולו מעט, יודע שהעניין הזה כשלעצמו, הארגוני טכני, הוא מבחינתי סיבה טובה ומספקת לגדל שביעייה בחינוך ביתי לנצח).

הבנים דרשו - בית ספר

ואז הם הודיעו (הבנים) שהם רוצים דווקא להבחן לאחד מבתי הספר הייחודיים (בעירנו ת"א), היותר תובעניים. וככל שגיליתי פחות אהדה לרעיון, התגברה ההחלטיות. נאלצתי לצאת למשא בירוקרטי מייגע שבסופו, אחרי כמעט חצי שנה של לך ובוא והיבחן ושלם (רק לנגב את הזיעה הקרה ממצחן של כל פקידות העירייה שהבינו שהילדים ל א ה יו מעול ם בבית הספר זה עניין לחצי משרה), התקבלה שיחת הטלפון המיוחלת שבישרה לנו ש...הם עשו זאת. בלי עזרה מחברים ואפילו בלי יותר מידי תמיכה מההורים (אם הסעה לשיעורי צ'לו ופסנתר במשך שש שנים לא נחשבת עזרה כמובן...) – הם הוזמנו להצטרף לחטיבת הביניים המבוקשת שבחרו.

ועכשיו אנחנו בחופשה הגדולה האחרונה וגם הראשונה. אמנם יש לי עוד שלושה ילדים בחינוך ביתי אבל שום דבר כבר לא יהיה אותו דבר. ואולי לטובה.

"זה קצת כמו לגדל שני גורי אריות ופתאום לגלות שהם גדלו והסלון נשאר קטן והוא קטן עליהם" כך הגדירה את המצב אחותי החכמה ובאמת גורי האריות שלי גדלו והם שואגים כאן ומרעידים את הקירות הדקים. אבל בשבילי הם רק גוזלים שמתחילים לפרוש כנפיים ועכשיו הם עפים בפעם הראשונה. הם לא בני שש כי אם בני שתיים עשרה כמעט. הם חכמים, משכילים וחזקים ובוגרים מבחינה ערכית והם יהיו בסדר (כך אני משכנעת את עצמי, מרגיעה), אפילו בסדר גמור. הם הולכים בדרך שלהם וצריכים לדעת ליפול ולקום אם צריך ולסלול אותה בעצמם.

ועכשיו, אני צריכה למצוא לעצמי חיים משלי...לא, לא. ברור שיש לי חיים (ועוד שלוש ילדים), אחרת לא הייתם קוראים אותי עכשיו. אבל האמת היא שקצת הזנחתי אותם (בעיקר את חיי היצירה שלי), נרדמתי בשמירה על עצמי בתוך כל הבלגן ...הגיע הזמן להתעורר. ושלום כיתה א', כלומר כיתה ז'. בהצלחה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה