שיכורה ולא מיין

הדס לוז טעמה שמפניה אמיתית לראשונה בחייה וזכתה ללילה אותנטי של צחוק אמיתי ונדיר והכרות עם האיש שהעיף פקק שמפניה לגובה 84 מטרים

שמפניה

מהלילה הזה אני זוכרת צחוק. המון צחוק.

מזמן לא צחקתי ככה. צחוק משחרר כזה, נעים כזה, שיוצא מהבטן ולא מהגרון או הסרעפת..

שוב הייתי אני. בלי לחשוב, בלי לעצור.

המון זמן לא צחקתי ככה.

לא חשבתי, לא ממש הקשבתי למסביב, אבל הקשבתי לעצמי.

מכירות את התחושה של אבדן שליטה? רגע לפני שהכל עולה מהבטן דרך הגרון – החוצה?

ולא, אני לא מדברת על להקיא. לא הפעם. ובעצם קצת כן – אבל על כזה מסוג אחר.

כזה שחשבתי שאני מסוגלת לו רק בסביבת חברותיי הקרובות – ונוכחתי שלא. לא רק.

אני חייבת לחזור ולומר שאני לא מחובבות הטיפה המרה. מעולם לא הייתי מאלו שיודעות לשתות ולאבד שליטה. מעולם לא השתטיתי עד אבדן הכרה או התעוררתי לבוקר שאינו מוכר לי.

והפעם הרגשתי שאני כמעט שם. כמעט אבל לא.

להשתכר מבחינתי תמיד היה סוג של משהו שעושים כשרע. כשבדיכאון. מעולם לא חשבתי על שיכרות טובה, על שכרון חושים. שותים יין במסעדה? תמיד מישהו צריך להיות המבוגר האחראי. מישהו צריך לנהוג הביתה. ואף פעם לא משך אותי לשתות יין.

וכשכבר כן יצאתי ושתיתי אם כדי להשתחרר קצת, או סתם להנות, או "בשביל החבר’ה", או סתם כי כולם שתו והשתוללו ורציתי לא להרגיש נבוכה, איכשהו תמיד זה הסתיים בכאב ראש נוראי בבוקר…

עד אתמול בערב. היום בו התוודעתי להנרי מדיקוס, האיש שהעיף פקק שמפניה לגובה 84 מטר וזכה בשיא גינס…

הפעם הראשונה שלי

השבוע צויין לו בשקט יום האשה הבינלאומי. יום בו האשה נעשתה חשובה בעיני העולם ולא רק בעיני עצמה.

ואתמול טעמתי שמפניה.

לא פנטזיה, לא קאווה, לא "יין נתזים" –שכבודם במקומם מונח, וינוחו מעתה על משכבם בשלום…

שמפניה כזו אמיתית, מחבל שמפיין, מענבים שנסעו קילומטרים על קילומטרים והגיעו עד לשולחן האוכל שלנו, שולחן עמוס בילטון.

"מה זה הבשר הזה?" שאלתי, מעבירה בפי את הטעם המוכר כל כך – טעם שמחזיר אותי אחורה לקיבוץ, ליום החגיגי שבו הבילטון בארון העישון של רלף היה מוכן והיינו צובאים על דלתו לקבל מקל בילטון אחד… רק אחד.

אכן בילטון. התרגשתי כמעט כמו ילדה בת 18 שטועמת שמפניה לראשונה בחייה. וכן, רק אחד הפרטים פה לא נכון…

הבוקר שאחרי

ידעתן שקוויאר בכלל לא הולך טוב עם שמפניה?

אז מה יכלתי לבקש עוד?

בנות יש

שמפניה משובחת יש

בילטון יש

רק שנהג פרטי יקח אותי הביתה… ותודה לרכבת ישראל.

ולמה חשוב הבוקר שאחרי?

כי התעוררתי בבית שלי, ליד בן זוגי, כשהבנות שלי קפצו עלי כרגיל, כמו בכל בוקר, עם כל המתיקות הזו שלהן…

כי אחרי שהלבשתי אותן והכנתי אותן למשלוחה לגנים – חזרתי "רק לרגע" למיטה, וקמתי אחרי שעתיים…

כי היה לי בפה טעם מתוק של אתמול

כי לא היה לי כאב ראש! וכי אין כמו שמפניה קרה ותוססת לערב בנות שלא היה כמותו.

מה טעמנו?

לואי רודרר –NV – ברוט פרמייר, 56% פינו נואר, 34% שרדונה, 10% פינו מונייה. כשלוש שנים על השמרים.

וילמאר גראנד ריזרב –שמפניית מגדלים, 70% פינו  נואר, 30% שרדונה.

ווב קליקו תוית צהובה – 50% פינו נואר, 25% שרדונה, 25% פינו מונייה.

בולינג’ר ספיישל קווה – ענבי פינו נואר, פינו מנייה ושרדונה.(יחס דומה) רוב מהתסיסה נעשית בחביות אלון. מיושן היין בבקבוקים במרתפי היקב, לפחות ארבע שנים.

כרמל פרייבט קולקשיין – פרנץ קולומבארד, שרדונה וויונייה, שיטת שארמה (תסיסה שניה במיכלי לחץ ולא בבקבוקים)

ולא אזכיר את הקבאבים המעולים וממרח הפלפלים-חצילים של שישקו, את יוסי בוזנח האגדי וכמובן את כל מה ששתינו שם – פשוט כי מנקודה מסויימת אני חוששת שאין לי אפשרות לשחזר מה באמת היה שם…

>> הכתבה פורסמה בבלוג פשוט הורים