שיטוט במסדרונות המוות

“אין אוויר כשיושבים ליד אדם מחובר לטובוס, שלא נושם בכוחות עצמו. בכל מצב אחר, המוות הוא אימה”. רונה שפריר על ספרה “לוויתנים שרים בעמק”, בו מוכנים לדבר על המוות כעל הקלה, מרווח לנשימה

28/09/2017
רונה שפריר קבלו עדכונים מרונה
  • בדואר
  • RSS

היה לנו דיסק שהסתובב הלוך ושוב ברכב, בכל נסיעה לבית החולים ובחזרה. יוסי בנאי שר שירים אחרונים, “בסתיו תמיד בסתיו, בשקט ודממה, יוצאים זיכרונותי על גב ענן קטן..”, תרנגול כפרות, עם צלילים של טרום יום הכיפורים,  כשטעם העצב מתחבר לשמיים הנעשים אפורים.

בנימין הוא אביו של בעלי, ולא פחות מכך מנטור עבורי. איש שהקים את בית הספר המופלא לחינוך מיוחד, “שפרירים”, ועשה זאת עוד לפני שידעו במה מדובר. אך אלה היו ימיו האחרונים, שהלכו והתארכו, שכן הוא עבר החייאה, והושכב במצב מונשם ומורדם, לצד ארבעה “לקוחות” במצב דומה.

אני חושבת שקצת השתגענו באותם ימים.

הרעש והצפצופים של המכשירים, הטובוס (צינור) התחוב בגרונו, אך מעבר לכך התחושה המוזרה, המגרדת, שמשהו כאן ממש לא בסדר. אני זוכרת ששאלתי את אחת האחיות האם הוא מרגיש משהו. היא מהרה להרגיע אותי, “לא, לא. הוא ממש עמוק בפנים, מעבר להכרה”. אבל זה לא מה שהרגשנו. היד שלו זזה בכל פעם שאשתו הגיעה, הפנים שלו התכרכמו מכאב ברור. “זה רק נראה לכם”, הרגיעו אותנו.

רונה שפריר

מדהים על מה אנשים מדברים במסדרונות האלה. אולי אלה ריחות בית החולים והקרבה למוות, או פשוט השעות הארוכות של ישיבה ליד החדר (אי אפשר להיכנס אלא מספר מועט של קרובים בכל פעם), תהא הסיבה אשר תהא, השיחה פתוחה כמו על ספתו של פסיכולוג אחרי 10 שנות טיפול. אנשים מספרים על חייהם, על האדם השוכב מהעבר האחר, מספרים על טיולים ועל אינטימיות. אבל בעיקר – מדברים על מעשים בלתי חוקיים: איך היינו רוצים לנתק את האדם האהוב עלינו, בעדינות לשלח אותו אל מעבר לקו החיים. המשפט הנפוץ ביותר הוא “לעזור לו ללכת”. כאילו אנו מדברים על תינוק שזה עתה קם על רגליו, והיינו רוצים לתת לו יד.

רק אחר כך, בעת התחקיר שערכתי לספר, שעלילתו נרקמה איכשהו על כסאות הפלסטיק שליד מחלקת טיפול נמרץ, הבנתי את הפער הבלתי נתפס בין מה שאנחנו מוכנים לומר במצב הזה, לבין השיחה הרווחת בכל מצב אחר: כאן, נהיה מוכנים לדבר על המוות כעל הקלה, מרווח לנשימה. שכן אין אוויר כשיושבים ליד אדם מחובר לטובוס, שלא נושם בכוחות עצמו. בכל מצב אחר, המוות הוא אימה.

עטיפת הספר לוויתנים

עברו שנים. כתבתי את הספר, תחקרתי עשרות אנשים, אחיות טיפול נמרץ לחשו לי בסוד את מה שלא היו מוכנות לומר לי ליד מיטתו של בנימין: שהן בטוחות שאנשים מרגישים, שהן יודעות שמה שנראה מחוק הוא חי. אחיות שעובדות בבתי אבות סעודיים סיפרו על התסכול העצום מהעדר היכולת לסיים בכבוד. רופא אחד אמר שכל העולם המודרני עוסק בסוגיות של הארכת חיים, בשימור הגוף אחרי המוות למקרה שתמצא דרך לחזור. אבל כמעט לא מדברים על קיצור הסוף, על פרידה טובה מהגוף ועל כך שווה להיפרד כשהאדם עוד קשוב ונוכח, ולא להיפרד מגוף נטול הכרה.

הרי היינו רוצים לשמור לעצמנו זיכרונות טובים ממי שאהבנו, כמו הרגע ההוא שבו ישבנו במרפסת ודברנו על חיים וחייכנו ביחד למראה הילד (שלי) שהוא הנכד (שלו). אך כדי שזה יקרה עלינו להניח להולכים. להסכים להרפות מהאשליה שהאדם הוא רק גוף, ולאפשר להם ולנו להיפרד כמו שצריך.

** הכותבת, רונה שפריר, הוציאה את ספרה “לווייתנים שרים בעמק” בהוצאת עם עובד. ”לווייתנים בעמק” הוא סיפורו של קיבוץ דמיוני, שבו מתקבלת החלטה סודית, להעביר את כל זקני המשך לחממת הפלפלים, שם הם מושכבים במצב מונשם ומורדם. שני הגיבורים המיוחדים של הספר, מרגלית בן שושן – אמנית לחימה מגניבה וגלוחת ראש, האחראית על מזנון הברכה, ואביעד פיינגולד בן 17, שסבו מבקש ממנו לעזור לו לצאת מהמחויבות להגיע לחממה, יוצאים למסע חקירה מותח, שמפגיש אותם עם סודות קבורים של המקום ושל הקרובים להם ביותר.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה