שיחה עם משורר אחר

"אחרי זה" הוא ספרו הראשון של המשורר גיורא פישר, שמעולם לא כתב שירים עד האסון שפקד אותו, כשבנו נפל ב"חומת מגן"

27/06/2010
שרי שביט קבלו עדכונים משרי
  • RSS
» אפשר להכניס הומור לשירה. כריכת הספר "אחרי זה"

גיורא פישר, מושבניק בעל משק חקלאי ומורה בתיכון אזורי בבאר טוביה, פרץ השנה לתודעה השירית התרבותית בישראל בזכות ספר ביכורים מפליא וחד פעמי. פישר מעולם לא כתב קודם שירים. לפחות לא עד האסון שפקד אותו. אבל אחרי נפילת בנו במבצע חומת מגן לפני כשמונה שנים, השירים החלו לנסוע מתוכו עד שנאגדו לספר שאי אפשר להתעלם מהכוח הרגשי הגלום בו. השירים של פישר אינם עוסקים בשכול כשכול, אלא נעים פנימה והחוצה ממנו, כמנגינה חוזרת, בין הזיכרון להמשכיותם של החיים. הספר מתמודד עם רעיונות ועם אירועים שקל יותר, גם בתחום הספרותי והאמנותי, להדחיק אותם הצידה, ולהגיב אליהם בעיוורות. אך השירים בספר "אחרי זה" מסמלים הוויה ישראלית נקייה, ובתוכה רגשות בהירים מאוד של משורר, שמפתיע לגלות כי הספר שכתב הוא ספרו הראשון.

צריך אומץ כדי לכתוב את השירים שכתבת.

"החשש הגדול מאוד שלי היה לעסוק בשירים שלי בנושא השכול. פחדתי מאוד שאנשים לא יירצו לגעת בנושא הזה. אבל אני התעקשתי לכתוב ספר שייצור רצף של חיים ומוות שאפשר יהיה לחיות איתו. לשמחתי אני שומע מאנשים שזה משהו שאפשר לחיות איתו. אנשים מאוד מתחברים לשירים שכתבתי".

איך התחלת לכתוב?

"כל חיי אני מורה ואיש של מילים, ואני גם חבר קרוב של המשוררת אגי משעול. עבדנו יחד שלושים שנה באותו תיכון. אגי תמיד נתנה לי לקרוא את השירים שלה ראשון ולהגיב. אבל התחלתי לכתוב בעצמי כשנה אחרי שהבן שלי נפל, ולאט לאט זה הלך והתעצם. במשך שלוש שנים כתבתי שירים שעוסקים בשכול לצד שירים שעוסקים בזיכרונות הילדות שלי ושל הילדים שלי, ובפחד מההתבגרות. אבל אני חושב שהרבה מהשירים שלי מדברים לא עליי באופן אישי, אלא על החיים ואיך שהם, בכל מקום".

***

ציון לשבח

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁמַּגִּיעַ לָנוּ צִיּוּן לְשֶׁבַח.

לֹא בִּזְכוּת מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד שֶׁעָשִׂינוּ

וְלֹא בִּזְכוּת מַה שֶּׁאוּלַי עוֹד נַעֲשֶׂה

בִּגְלַל הַחֲלוֹמוֹת-

מַגִּיעַ לָנוּ.

הַחֲלוֹמוֹת שֶׁחָלַמְנוּ בַּלַּיְלָה

וְכִבִּינוּ בַּיּוֹם.

בִּגְלַל הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁחָשַׁבְנוּ

וְלֹא הֵעַזְנוּ

לְהַבִּיט אַחַר כָּךְ בָּרְאִי

בִּגְלַל הַדָּבָר הַהוּא

שֶׁקָּרָה

וְקָבַרְנוּ אוֹתוֹ

מִבְּלִי לְהַשְׁאִיר צִיּוּן

וּמִבְּלִי לְסַפֵּר לְאִיש

כָּל אֵלֶּה-

שַׁלְשְׁלָאוֹת בַּרְזֶל עַל רַגְלֵינוּ

שֶׁעִם מִשְׁקָלָן

אֲנַחְנוּ מַצְלִיחִים בְּכָל בֹּקֶר

לְהָרִים אֶת הָרַגְלַיִם,

לָלֶכֶת

לִפְעָמִים גַּם לִרְקֹד

בִּגְלַל זֶה

***

איך היתה החוויה להוציא את הספר?

"אני לא יכול להגיד שהאדמה רעדה, אלא שהספר היה סוף של תהליך שהייתי מאוד שלם איתו. אני מרוצה ממה שיצא ושמח מאוד שהביקורות הן טובות. אני לא באמת שולט על השירה שלי. זה בא או לא בא ואין לי שליטה. למרות שאני עובד על כתב יד נוסף, אין לי מושג מה יהיה השיר האחרון שלי, ומה אכתוב או לא אכתוב בעתיד".

***

כימיקלים

הַשֶּׁקֶט לֹא בֶּאֱמֶת נוֹרָא

רָחוֹק.

כַּדּוּר פְּרוֹזָק אֶחָד בְּיוֹם

יָכוֹל לְחוֹלֵל נִפְלָאוֹת.

מַה זֶּה בִּשְׁבִילוֹ לְהָזִיז

אֶת הַנְּקוּדָה הָעֶשְׂרוֹנִית

שֶׁל הָעֶצֶב

בְּאֶפֶס אֶחָד שְׂמֹאלָה.

אָז מַה אַתָּה דּוֹאֵג?

מַה כְּבָר יִקְרֶה אִם
תַּרְחִיק אֶת פְּנֵי הַכְּאֵב
לָאֹפֶק?

מַה תַּפְסִיד אִם לֹא תִּרְאֶה
כָּל אֶצְבַּע קְטַנָּה וְצִפֹּרֶן?

הִנֵּה מוּנָח לְפָנֶיךָ
בַּמַּדָּף הַשֵּׁנִי בַּקֻּפְסָה שֶׁמִּשְׁמֹאל

הוֹשֵׁט יָדְךָ וְגַע בּוֹ.

***

מה נותן לך השראה לכתיבה?

"אני מושפע מהשירה המקראית, ומכניס לשירים שלי הרמזים מקראיים. אני יכול להוסיף שבגלל ההיכרות האישית עם אגי משעול, למדתי ממנה דבר חשוב בנוגע לשירה - שאפשר להכניס הומור לשירה. כשאני כותב אני הולך עם זה עד הסוף ולא מפחד. גם אם בסוף אני לא מפרסם את השיר כי הוא יפגע במישהו. אבל לכתוב אני כותב עד הסוף, בלי לשים על השיר צנזורה אישית או לשונית".

***

באחת

בְּאַחַת

הָיִיתִי לְאֶבֶן

וּמֵאָז

אֲנִי מְפוֹרֵר אֶת עַצְמִי

עַד תֻּמִּי

***

הספר מחולק למספר נושאים על פי מחזורים מופרדים זה מזה. מדוע?

"לא כתבתי את השירים בתור מחזורים אבל בדיעבד ראיתי שבאופן טבעי הם מסתדרים לפי נושאים. ידעתי שהליבה של הספר היא מאוד מאוד קשה, ורציתי למשוך את הקורא לתוך הספר, ומתחושת הלמטה להוציא אותו אל הלמעלה. השיר האחרון בפרק של 'ציון לשבח' מספר על זקן שפגשתי, שמתרפק על עיר הולדתו ומבקש לסיים בה את חייו. הוא מוביל לפרק הבא, שמדבר על הילדות שלי וגם של ארץ ישראל ועובר עד לזקנה ולפחד מהזקנה. 'סקרמנט' הוא הפרק שעוסק בשכול, ובעיקר עליי ועל התגובות שלי לשכול, ומשם אני מתחיל להוציא את הסוף הטוב. זה אירוני במידה מסוימת. זה אוקסימורון. אבל זו השלמות של הספר מבחינתי".

***

בסוף

כָּל יוֹם נוֹסָף

מַגְדִּיל אֶת הַמֶּרְחָק בֵּינֵינוּ

אֲבָל אֲנִי מִתְנַחֵם:

הָעוֹלָם עָגֹל

בַּסּוֹף נִפָּגֵשׁ.

***

"אחרי זה", הוצאת עם עובד. 120 עמ'.

מתוך הבלוג של שרי שביט.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה