"שושנה חלוץ מרכזי": גל גדות מאכזבת

בסרטו החדש של שי כנות, "שושנה חלוץ מרכזי", עולם הכדורגל הירושלמי נפרש על שלל הסטריאוטיפים החבוטים שלו, ובעיקר האישה שאת כל דמותה אפשר לתמצת במילה אחת: "יפה". בסרט הזה כבר היינו יותר מדי פעמים

23/07/2014
מרלין וניג קבלו עדכונים ממרלין
  • RSS

שושנה חלוץ מרכזי היא קומדיה מקומית. לרגעים היא מצחיקה, רגעים היא צפויה ולעיתים קרובות מידי סתמית. ההתחלה המבטיחה של סרט קומי בבימויו של שי כנות (אהבה קולומביאנית) בכיכובם של גל גדות (מירית) ואושרי כהן (עמי שושן) כשעולם הכדורגל הירושלמי במוקד העלילה (עם קריצה ברורה ל"בית"ר ירושלים"), הייתה צפויה וקלישאתית במינונים גבוהים מידי. נתחיל מהפוסטר של הסרט. בעוד דדה הוא הסוכן, שושנה החלוץ המרכזי, כושי הנבל וסמי סתם סמי, מירית כמה צפוי היא: היפה. לא אמיצה, חכמה או אהובה, סתם יפה. ואכן מירית היא היפה בקומדיה הזו. יפה ותו לא. זה או שהתפקיד פלקאטי או שגל גדות לא הצליחה לצאת מהגוף המשגע שלה למרחב האומנותי של המשחק. אך בניגוד לקומדיה בה היינו מצפים שיהיו טובים ורעים, יפים ומכוערים והרבה טעויות באמצע, הקומדיה הזו הופכת להיות מאוד מעניינת דווקא מההיבט המגדרי. המרחב המוגן של "השכונה" אלו שמתויגים כערסים ופרחות על שלל הסטריאוטיפים המתבקשים, עובר אתחול מחדש שכן גורם לנו בסופו של יום לצחוק על עצמנו.

גל גדות ואושרי כהן, צילום: יחצ, אוהד רומנוצילום: יח"צ, אוהד רומנו

השאלה מיהו גבר ומיהי אישה היא שאלה של זהויות שההגדרה שלהן הולכת ומטשטשת. כך גם שם הסרט רומז על השאלה המרכזית שכן שושנה זהו שם של אישה ו"חלוץ מרכזי" זה בזכר. ואכן הסרט שזור לאורכו ולרוחבו בשלל דמויות שיעוררו את השאלה הזהותית. חלקן אמינות ורובן פלקטיות אבל כל הדמויות הן דמויות מוכרות מהזן המצוי בארצנו (מזרחים, חרדים, ערבים, הומואים, לסביות, שמאלניות, פרחות ועוד). שאלות מגדר וסקטור צפות לאורך העלילה וכשהבבואה הזו מוארת לנו מהמסך הגדול ואלו שאלות שמסייעות לקומדיה הזו לצאת ממצב מביך של חוסר חשיבות. מסייעת בכך בעיקר דמותה הדומיננטית של פזי (עינת ויצמן) לסבית מהקהילה הגאה שעל אף שגם היא סטריאוטיפית להחריד היא מיטיבה להגדיר את עצמה. "תגדיר לסבית" היא עונה לשושן כשהוא שואל וכשהוא מנסה להסביר "נו אישה ש... היא עונה בלי להתבלבל "תגדיר אישה". הדמות שלה היא דמות מנצחת של עבודת משחק משובחת שבמידה רבה מצילה את עצמה מהרדידות הסביבתית.

הקומדיה "שושנה חלוץ מרכזי" מספר את סיפורו של עמי שושן החלוץ המרכזי של נבחרת בני ירושלים שמסתבך באהבה לא חוקית אל "מירית" החברה של כושי, עבריין ירושלמי ותיק. מפגש מקרי זה משנה את חייו וגורם לו בלית ברירה להצהיר בפומבי שהוא הומוסקסואל. שינוי הזהות המינית הוא אילוץ והעמדת פנים וסביב שינוי זה נבחנת דמותו של שושן והדמויות שמסביבו. אלמלא האמינות הגבוהה והמשחק הטבעי שהפגין אושרי כהן בדמותו של שושן, הקומדיה הזו הייתה צונחת לקרקעית. גדות לעומתו אכזבה. מירית הייתה מלאכותית ולא הביאה עומק ורגש כנדרש לדמות באופן שאפילו התלבושות שלה היו מלאכותיות – היא נראתה עם הבגדים הקצרצרים והנוצצים כאילו נשלפה ממסלול הדוגמנות באופן מאוד לא טבעי היישר לסצנת המועדונים שארגנו לה בירושלים (לא הבנתי, אסור לשחקנית להגיד לבמאי משהו כמו: "מאמי התלבושת הזו לא אמינה למירית. בוא אני אראה לך מה לדעתי היא לובשת"?). אפילו הפגישה עם ד"ר ציצי- מנתח פלסטי להגדלת חזה, לא הייתה משכנעת ונשארה פאטתית כמו איזה גימיק עצוב (ואגב כך,  את האמירה על ניתוחים פלסטיים והזיוף והשקר שבהם הקדים להגיד ניסים אלוני באופן חכם ומבריק הרבה יותר במחזה "הנסיכה האמריקאית"). הגברים המייררים סביבי באולם הקולנוע בייחוד כשהמצלמה סקרה את אורכן האינסופי של רגליה של גדות ובשוט אחר את גווה החשוף כשרק תחתוני תחרה לגופה, כמעט גרמו לי לבכות. ניכר היה שהסרט לא ממש עניין אותם. לפי הערות שנשמעו בקולניות גסה, גופה הסקסי של גל גדות עניין אותם הרבה יותר.

אם הדברים שאני כותבת נשמעים קשים הרי הם רק הד למה שהדמויות עצמן אומרות בסרט: "איך את סקסית בג'ינס". "איזו סקסית את". "גם עם משקפים וכובע של בנים את מה זה סקסית". ושוב ושוב אמירות מאצ'ואיסטיות שהסאבטקסט הכי עמוק שלהן זה "עומד לי".

עולמה של מירית מצטמצם בעלילה למנעד הגברי. פעם היא רכוש ופעם היא מתאהבת בעמי בגלל שהוא חתיך וכדורגלן (עומק מופתי אין מה לומר). היא תלויה בגברים אלימים ואין לה שום מרחב קיומי או קשר אנושי אחר מלבדם. היא גם אף פעם לא בפעולה שלא קשורה אליהם. היא היפה, החתיכה והסקסית, ומצדם היא יכולה כל היום להיות ראש דלעת ולא לחשוב על כלום רק לחייך (ופה החיוך הרך של גדות בהחלט עושה את העבודה). בנוסף, היחס הפרימיטיבי של כושי למירית כאילו היא רכוש והכניעה שלה אליו בשל ההנאה החומרית שהוא מספק לה, הוא יחס מקומם שמראה שגם במאה העשרים ואחת תחת איצטלות שונות ומנטליסטיות מסוימת קיימת רכושנות אלימה וחולה כלפי נשים. וזה לא מצחיק. זה נושא שבעיני היה שווה לפרום לקווים עדינים ומרגשים גם כשמדובר בקומדיה. העומק היה שווה עשרת מונים מההתפתחות הצולעת של בריחה מניתוח פלסטי בכפייה.

נקודות החוזק של הסרט מלבד החיוך היפה של  גדות הם ירושלים ומשחקי הכדורגל שכן מצליחים להכניס לאקסטזה אצטדיונית מקומית. גם הטיפול במורכבות התפיסה החברתית ביחסה להומוסקסואלים, בי וטרנס הוא מעניין. דמויותיהן של חיליק הגאי ופזי הלסבית עשויות היטב. עוד נקודת חוזק היא סצנה יפה מאוד של משחק כדורגל עם בחורי ישיבה. בחינת הגבריות והיציאה של הבחורים מהמרחב ההלכתי למגרש היא בחינה מעניינת. נקודה נוספת שיש לציין שמאוד מסייעת לשמור על הקצב העלילתי זה הפסקול שנשמר ומתוזמן באופן מקורי ויפה. לפי הקרדיטים אחראי עליו דניאל סולמון וזה לא מפתיע.

 >> מבחן מרלנה: בין לא עובר ל עובר בקושי (בזכות פזי הלסבית ולהקת הטרנסג'נדריות שהצליחה לבלבל גם אותי)

 מה זה בכלל מבחן מרלנה? טוב ששאלתם. הכנסו לקרוא

 




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה