שורטס קצרצרים וטי קטנטנה

"כ-ל הבנות, ללא הבדל משקל, גובה או תווי גוף, לובשות שורטס קצרצרים וטי קטנטנה", ארז עמירן צופה בהשתאות בלבושן המינימלי של המתבגרות, מוטרד מהמסרים שהן מעבירות ולא רוצה לחזור אחורנית

20/09/2012
ארז עמירן קבלו עדכונים מארז
  • RSS
» עם הילקוט ובתלבושת אחידה (צילום: Thinkstock)

לפעמים אני מוריד את הבת שלי בבוקר ליד בית הספר בו היא לומדת. זה אחד מבתי הספר הבודדים בתל אביב בהם לא נהוגה תלבושת אחידה. בעצם זה לא לגמרי מדויק. יש להם תלבושת אחידה, רק מהסוג שבוודאי לא מקובל על משרד החינוך.

מדי האסיר של רשתות האופנה

לתלבושת האחידה בבית הספר של בתי אפשר לקרוא "מדי אסירים של אופנת הרשתות פוגשים את קוד הלבוש של הפיק-אפ-בר השכונתי".

תאמינו לי, שהאכיפה של קוד הלבוש הזה הרבה יותר קשוחה ונטולת רחמים מזו הנהוגה על ידי מנהלי בית ספר. כאלה שעומדים בשער ומודדים את אורך החצאיות של תלמידותיהן.

כ-ל הבנות, ללא הבדל משקל, גובה או תווי גוף, לובשות שורטס קצרצרים וטי קטנטנה. ברור שגם בתיכון של בתי נהוגה החלוקה לתת קבוצות. המשפחה האלטרנטיבית הקטנה שכל מתבגרת בונה לעצמה על מנת לצלוח את השנים האיומות האלה המורכבות מפרצי הורמונים וייאוש קיומי. כדי שיהיה קל להבחין מי-הוא-מי, קטלגתי עבורכם את ההבדלים הויזואליים בין הקבוצות.

ובכן, זה הולך ככה:

ה-"מלכות": הן אלה שלובשות שורטס של "אברקרומבי & פיצ’" וטי-שרט של "אמריקן אפרל". ה"גותיות" לובשות אותו דבר, אבל בשחור, ה"זרוקות"- גם אותו הדבר, אבל בקרוע, ו"החנוניות" – אותו דבר, אבל מגוהץ.

איכשהו, התקופה בה אמורים לפרוח האינדיבידואליזם והחיפוש אחר הייחוד, היא דווקא התקופה בה תכונת העדר באה לידי ביטוייה המזוקק. נדמה שכל סט של שורטס ו-טי נושא עימו שלט סמוי שזועק – "קבלו אותי !!! אני רוצה להיות שייך".

אני קלה להשגה, אבל כולן כאלה

אין ספק שבחירה אופנתית מגדירה את ההשתייכות החברתית שלך וגם מתקשרת את האינפורמציה הזו אל הסביבה.

מתוך הנחה זו נשאלת השאלה (המטרידה) – נערה בת 14 בשורטס וטי – מה את אומרת על עצמך דרך בגדיך – "אני קלה להשגה, אבל זה בסדר, כו-לן כאלה "??!!!

החוטיני שהתבייש

לפעמים אני אוסף את הבת שלי מהצופים. מאחר שאסור לי לזהות עצמי צופית-ציבורית בתור "אבא של" (זה מביך), אני חונה מול השער, ממתין וצופה בצופים.

להלן תוצאות התצפית:

הכוסיות-של-השבט יושבות על הברזלים. הן, בעצם, "מדורת השבט". לא הולכות לשום מקום, עולים אליהן לרגל. ניכר בהן, שלו היה זה מקובל חברתית, הן היו מסתפקות בעניבת הצופים ותו-לא. מאחר שזה לא הולם, הן מצמצמות עד למינימום האפשרי את מדי החאקי.

החולצה פתוחה ברישול מעל גופיונת קטנטונת והמכנסים כל כך קצרים שלו היו עובר בסביבה איזה חוטיני, הוא היה מתבייש בגודלו המופרז.

הן, בלי יוצא מן הכלל, לועסות בהיסח הדעת את קצה העניבה הצבעונית. אולי כתרגול לתפריט ה"רק חסה" של הדוגמניות שהן תהיינה בשנה הבאה.

כל שאר הבנות, זותומרת – אלה שהן לא הכוסיות של השבט, רצות.

בכל דקה יש דבוקה של בנות שרצה החוצה מהשבט ואז רצה חזרה, ושוב, רצה החוצה, ובחזרה. תמיד בצווחות, תמיד ללא מטרה. בצד, תמיד יש שתיים, אחת בוכה, אחת מנחמת. אחר כך הן מתחלפות.

רגע, והבנים ?

ובכן, הפעילות הבנית נחלקת בין עלייה לרגל אל הברזלים של הכוסיות, לבין הכאה הדדית. מעין גילוי חיבה, מסתבר, שמתבטא במשפט "איך אנחנו אוהבים את יובל, בוא נלך ונהרוג אותו במכות".

איזה מזל שאי אפשר לחזור אחורה

עכשיו, כשאני יושב במכונית החונה מול השער של שבט דן (שם בדוי) אני חושב לעצמי שמה שאומרים, נכון. אי אפשר לחזור אחורה. זה תקף לכל תחום אפשרי בחיים. ללבוש גוף של ילדה בת 12 כשאת בת 30, להתקיים יומיים על מסטיק בזוקה, דאייט קולה ואהבה, להיות שוב מלך הכיתה רק כי אתה ממש טוב בכדורסל, להחזיר שטויות שכבר עזבו לך את הפה, למחוק מעשים שהמילה חרטה חרותה להם על הגב, לעשות את הפעם הראשונה בפעם השנייה.

ורגע לפני שהבת שלי נכנסת למכונית אני חושב – איזה מזל, איזה מזל שאי אפשר לחזור אחורה.

לבלוג של ארז עמירן




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה