שולמית אלוני - קולן של הנשים

"אני אומרת את האמת, והאמת, נו מה לעשות, מרגיזה". העיתונאית סמדר סלומון נפרדת מלוחמת זכויות האדם שולמית אלוני שלא פחדה אף פעם להגיד את דעותיה

24/01/2014
סמדר סלומון קבלו עדכונים מסמדר
  • RSS

צליל ההתראה מ-ynet במכשיר הסלולאר תפס אותי בנהיגה, מסיעה את בתי לבית הספר. מרוב התראות התחלתי להתעלם לאחרונה מחלקן. לרוב הן מבשרות על אסונות. אבל אחרי שהילדה יצאה מהרכב נעמדתי לעוד רגע בצד, שמתי איתות ארבע על ארבע וקראתי: שולמית אלוני נפטרה הבוקר בגיל 86.

שעטתי לביתי כחוק, ומאז אני כותבת. לא מדליקה רדיו. רוצה להביא את אותה באופן מזוכך, כמו שידעתי והכרתי. אישה שלחמה למען כל אדם באשר הוא אדם. לחמה למען זכויות האישה, כאשר זה עוד לא היה פוליטקלי קורקט כמו היום. לחמה ושילמה מחיר בחייה האישיים והפוליטיים, לעיתים מחירים כבדים שכללו אימרות קשות מנשוא, וכן היא נפגעה, אבל לרגע זה לא הסית אותה מדרכה.

שולמית אלוני ז"ל ושירה מרגלית. צילום: שלומי מזרחי

שולמית אלוני ז"ל ושירה מרגלית באירוע "פרויקט בית הנבחרות" של סלונה. צילום: שלומי מזרחי

שולמית שהכרתי

המפגש הראשון שלי עם שולמית אלוני היה כאשר חגגה יום הולדת 80. אני הייתי כתבת של המוספים המיוחדים של עיתון "הארץ" שבאה לראיין אותה גם לרגל יום הולדתה וגם לרגל יציאת הספר "דמוקרטה באזיקים" שהוציאה אז. אל ביתה הגעתי חולה עם חום, אבל ידעתי שאחרי תיאומים לא מבטלים. בן זוגי אז נרתם ונהג עבורי את הדרך הארוכה מהצפון ל"צריף" בכפר שמריהו ובאדיבות רבה אף חשב להישאר ברכב, כי לא נעים. לאחר שנכנסתי עם צלם, היא קלטה בעינה המחודדת שיש עוד אדם שם בחוץ.

"מי נשאר בחוץ?" שאלה.

במבוכתי הרבה סיפרתי את הסיפור, "גבר מסיע אישה? את זה עוד לא ראיתי, הכניסי אותו מיד!".

כן, היא שמה לב לפרטים הקטנים שלרוב לא היו קטנים בכלל. רגישה להפליא מתחת למסווה של האישה הלוחמת לכל ניואנס. כבר אז גילה ניכר בה, אבל עדיין כוחה במותנה כשזה קשור למלחמות. והיא הייתה לוחמת, ועוד איזו לוחמת: לוחמת למען זכויות אדם, למען זכויות האישה, למען כל בן אנוש כשמישהו גזל את זכותו לחיות כבן אנוש. לא מפחדת, לא מתחסדת ולא מתחנפת. שולמית היא שולמית - אומרת מה שהיא חושבת.

רק את האמת

הראיון הושלם ופורסם בעיתון הארץ (מוסף סיקסיטיז אוגוסט 2008) אבל הרומן בינינו רק התחיל. הקשר נשמר, ולאחר מכן צברתי שעות של הקלטות לספר שלצערי עד היום עוד לא כתבתי. אבל הסיפורים נשארו והמורשת קיימת.

"העיסוק שלי והרצון להעלות לדיון את נושא זכויות האזרח, הכעיס את גולדה מאיר בזמנו. באחת הפעמים כשישבנו יחד, ביקשה ממני גולדה שאפסיק עם זה. זה פוגה בסוציאליזם, בתחושת "הביחד הקיבוצית". פניתי אליה ואמרתי 'אני חושבת ש...', היא פנתה לתקן אותי וביקשה שאומר 'אנחנו חושבים'. לא אהבתי את רוח הדברים ועניתי לה בחוצפה - 'אין לי מושג מה את חושבת, אבל אני מוכרחה לומר מה אני חושבת".

לימים ניהלתי איתה דיונים והעזתי לשאול מדוע דחוף לה להרגיז, האם הדברים נאמרים כדי להרגיז. והיא ענתה תמיד את אותה תשובה - "אני אומרת את האמת, והאמת, נו מה לעשות, מרגיזה".

שתי אנקדוטות אלו ממחישות בדרך הטובה יותר מיהי שולמית האדם - אישה שאינה מפחדת, שאינה מייפה את הדברים, אומרת אותם כפי שהם, לא מעגלת פינות, ועל כך גם שילמה מחיר בחייה הפוליטיים.

התפאורה לא חשובה

כעיתונאית שניגשת לראיין אנשי ציבור תמיד שואלים אותי אותם אנשים: היכן זה יתפרסם? מי האנשים שמתראיינים לצדי בכתבה? שולמית אלוני מעולם לא שאלה. היא קיבלה את האינפורמציה ובזה הסתיים מה שאני מכנה "דיאלוג הכיבודים" - המסר היה תמיד יותר חשוב מהמקום. היכולת להדהד החוצה מעולם לא עשתה אצלה חשבון ליד מי היא "יושבת" בכתבה. וזה עשה אותה מלכה בעיני. עבורה היה מסר שצריך להעביר, קול שצריך להשמיע למען האנשים והנשים שלא יכלו להשמיע אותו. התפאורה במקרה זה אף פעם לא הייתה חשובה.

התפאורה לא הייתה חשובה בחייה האישיים. היא תמיד סיפרה איך הגיעה לכפר שמריהו. משרד הביטחון חילק בתים בשיכונים בתל אביב, ששולמית ובעלה היו זכאים להם. והיא לא הייתה מוכנה לגור בשיכונים. "לא אגור בשיכוני 'למה'", אמרה אז לבעלה. מהם שיכוני למה? שאלתי והיא השיבה - "שיכוני למה אלו שיכונים שבהם אתה מסתכל סביב על השכנים ושואל למה לו יש את זה, ולמה לו יש כזה. לא כך אגדל את ילדיי". אז עם בעלה וחברים הם בנו את הצריף בכפר שמריהו. ולא שאלו למה.

הרגיזה את הממסד הדתי

לאורך הקריירה שלה נראה כי שולמית היא אימתו של הממסד הדתי, הכופרת מכפר שמריהו שמאיימת להמיר את דתו של העם היושב בציון. התדמית הזו שדבקה בה הייתה רחוקה מהמציאות. מי שהכיר היטב את שולמית אלוני ידעה כי בקיאותה בתנ"ך הייתה מרשימה ומעוררת השתאות. היא הייתה מחוברת למורשת היהודית יותר ממה שניתן לדמיין, ודווקא ממקום של ידע ממקום של כוח היא העזה להעביר ביקורת. ממקום של ידע היא הצליחה להרגיז את ש"ס וקהילות דתיות רבות. כי היא ידעה את ההלכה וידעה שאין שום איסור שאישה תשיר או תקרא בפני גברים, והיא העזה לשאול, האם גבר עילג עדיף על אישה רהוטה?

למוטו בחייה היא לקחה פסוק מספר ירמיהו שלמדה בכיתה ו'. היא מצטטת בפניי את פרק א', פסוק י"ז, שם אומר אלוהים לירמיהו: "'ואתה תאזור מתניך וקמת ודברת אליהם את כל אשר אנוכי אצווך. אל תחת מפניהם פן אחתך לפניהם". הפסוק הזה הפך לי למוטו בחיי. לא לפחד, לא לגלות חולשה, כי ברגע שאתה מגלה חולשה ופחד, אתה מפסיד את המערכה.

חירות מפחד וחירות ממחסור

גם בנושא הזקנה דיברנו. בשנים האחרונות הייתה חולה. סבלה ממחלת ריאות והתקשתה לנשום. היה בה כעס כלפי הממשלות בישראל שלא עושות די עבור הקשישים. מבחינתה אוכלוסיית הקשישים נמנתה על האוכלוסיות החלשות הנוספות שהמדינה מתייחסת אליהן בזלזול. חלומה היה שהכרזת העצמאות תתקיים במלואה, עם דגש על כל מילה. היא ביקשה עבור רבים חירות מפחד וחירות ממחסור. ואמרה "אין לנו לא מזה ולא מזה, ובעיקר אין לנו כבוד".

שלומית אלוני ז"ל. צילום: רויטרס

מילה אישית

לא אומר לכם שדיברתי עם שולמית מדי שבוע, גם לא מדי חודש, אבל בחגים הרמתי טלפון. בשנים האחרונות לא הייתי בטוחה שהיא זוכרת מי אני בכלל, ועדיין צלצלתי (בשנתיים האחרונות כבר לא). הייתי אומרת את שמי, מזכירה לה, והיא תמיד, אבל תמיד הייתה מסיימת את השיחות כך: שלום לך חביבתי, ואל תפחדי".

היי שלום שולמית, אזכור לא לפחד. הייתה לי הזכות להכיר את אחת מלוחמות זכויות האדם הגדולות שקמו לנו. עבורי היית מגדלור של זכויות אדם. תודה!

על שולמית

שולמית אלוני נולדה וגדלה בשכונת נווה שאנן שבדרום תל-אביב בשם שולמית אדלר, לאב נגר ולאם תופרת. נצר לשושלת רבנים מצד סביה. בנעוריה הייתה חברה בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ובארגון "הגנה" ושירתה בפלמ"ח במהלך מלחמת השחרור. את פעילותה הציבורית החלה בסוף שנות החמישים, במסגרת חוג הצעירים במפא"י. הנחתה בקול ישראל תוכניות רדיו בשם "מחוץ לשעות הקבלה" ו"הנושא בטיפול", שבמסגרתן טיפלה בנושאים של קיפוח אזרחים על רקע נושאי זכויות הפרט. במשך 30 שנה העניקה יעוץ משפטי חינם. אלוני היא יוזמת הקמת מוסד נציב תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה כדי לטפל בפגיעה של הממסד בזכויות הפרט.

שולמית אלוני, כיהנה בכנסת ברציפות בין השנים 1965-1996. היא החלה את דרכה במערך, ובשנת 1973, לקחה חלק בהקמת רצ - לימים מרצ. בין תפקידיה הייתה אלוני שרת החינוך והתרבות ושרת התקשורת. אלוני היא כלת פרס ישראל על מפעל חיים בשנת 2000, ויותר מכול היא מלוחמות זכויות האדם הגדולות שקמו לנו.

*******

סמדר סלומון, עיתונאית ודוברת תוכנית הפעולה 1325 של האו"ם – נשים מנהיגות לשלום וביטחון.

שלומית אלוני השתתפה בפרויקט בסלונה "בית הנבחרות" לכבוד יום האישה הבינלאומי בשנת 2012. לכתבה על הפרויקט – לחצו כאן.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה