שבת - היום הקשה של הרווקה

אז מצאתי את עצמי בלי תכניות לכל היום, והלכתי לסרט לבד. למה בעצם זה כל כך מפחיד?

21/05/2013
רביד גולדשטיין קבלו עדכונים מלילי
  • RSS

השבוע התעוררתי לצלילי השעון המעורר ללא תחושת זמן. לא ממש הבנתי איזה יום זה ומצאתי את עצמי לפתע נטולת תוכניות, זה היה יום שבת. בכל יתר ימי השבוע אני בדרך כלל דואגת לשבץ את היומן שלי מבעוד מועד במלא תוכניות: יש את העבודה והחוגים הקובעים, החברות שאת דואגת לשריין שבועיים מראש ועוד אירועים מזדמנים וספונטניים על הדרך. אבל שבת הוא יום קשה. מדובר ביום זוגי ומשפחתי, שאם לא היטבת לרשת את עצמך ולנעוץ בו מפגשים חברתיים עם עוד רווקות, הרי שאת מוצאת את עצמך במין ואקום תמוה שבמסגרתו את פשוט חייבת למצוא לעצמך תעסוקה נאותה. כמובן שכל עוד מדובר בימים קרים או גשומים את פחות בבעיה, כי ההשתבללות בבית מתבקשת. אבל כשמגיעות ללא התרעה שבתות יפות שטופות שמש, ברור לך שתחושת מצוקה פוקדת את האוויר.

חברתי היקרה ש', שהתחתנה לפני אי אלו שנים, תמיד נוהגת להזכיר לי כמה ריחמה עליה אימה כשעוד היתה רווקה שחיפשה את עצמה. גם בראייה לאחור, מדובר היה בימים קשים, משמימים, שכל רווקה יודעת היטב לזהותם. אפילו שביזות יום א' מחווירה לידם. אל מול היקיצה הטבעית תוך בדיקת הווטצאפ (אולי בכל זאת מישהו חיפש אותי בלילה?) בוקר שבת הוא ללא ספק אחד הקשים. ואין לך ברירה או דרך להתמודד אתו, אלא לנשום אל הכאב.

כך החלטתי ללכת הפוך על הפוך ולהזמין את עצמי לסרט בחברת עצמי. כאילו החלטתי לפסוח על שלב הרחמים העצמיים, ולדלג בחן אל פאזת ה'תראו כמה מגניבה אני'. במסגרת הפאזה הנוכחית, אימצתי לעצמי מנהג אסקפיסטי קטן ומלא גאווה. בשבתות התחלתי לגרור את עצמי לקולנוע. ככה סתם, בגפי. יש בזה שחרור, ממילא אף אחד לא באמת מדבר אתך במהלך הסרט. קשה לזהות אותך עם כל החושך הזה בפנים, והיחיד שמרחם עלייך חוץ מאמא שלך, הוא הכרטיסן בקופה. ואתו אני עדיין מסוגלת להתמודד ולחיות בשלום.

הרי יש כל כך הרבה סרטים שרציתי לראות ולא היה עם מי, או שהיה עם מי אבל איכשהו התפספס. והנה אני, לבד על הגג שבתות וחגים, החלטתי לאזור אומץ וללכת לבד לקולנוע.

הקושי היה לגבור על הפחד הראשוני ולשים את כבודי לרגע בצד. ניסיתי להיראות בטוחה בעצמי ומרוצה מהחיים באופן כללי, וכך, זקופת חזה ניגשתי לקופאי. "אחד" לחשתי. בתקווה שלא יזדקק לסדר את אוזנו ולחזור על המספר דרך המיקרופון. למזלי הוא רק הנהן והגיש לי כרטיס. "זהו" חשבתי. "צלחנו את החלק הקשה. עכשיו רק לא להיתקל באנשים מוכרים". אם אתה רוצה להרוס לעצמך מוניטין שבנית במשך שנים, הרי שזו בדיוק הדרך הנכונה.

הדייט שבו בחרתי שילווה אותי לקולנוע, היה הכי אופטימלי מבחינתי. עם מי עוד אהנה יותר מאשר בחברת עצמי הכייפית והקולית. קניתי לעצמי פופקורן ונכנסתי חרישית לאולם. התבוננתי אל על והעמדתי פני מחפשת-חברה-טובה-שהספיקה-בינתיים-להתיישב. "טוב," חשבתי, "עכשיו רק לחמוק למקום בשקט ולחכות שיכבו את האורות". אז נכון, לא היה למי להפנות שאלות או להציק באמצע הסרט לגבי דברים שלא הבנתי, אבל היה בחוויה הזו גם משהו מאתגר.

כעבור שלוש שעות בחברת עצמי באולם החשוך שהואר לפתע, נפנף לי לפתע שתי שורות לפניי, חבר של גיסי, מלך הפאסון, לצד ארוסתו הטרייה. חבל שאני לא מתה עכשיו. הוא בטח יספר לגיסי שיספר לאחותי ושוב המשפחה שלי תתחיל לרחם עליי. אבל היה כל כך כייף, ולא יכולתי שלא להתגאות בעצמי. הנה עברתי עוד מכשלה פסיכולוגית וגברתי על המנגנון. הנה הלבד הפרטי שלי מסתבר כנסבל ואפילו די מהנה. וחוצמזה שהכל בלאו הכי זמני בלבד, לטוב ולרע. והכרטיסן יכול לקפוץ לי. וגם ההוא שזיהה אותי ויספר לכולם. העיקר שהקיץ כבר כאן.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה