רשימות מחופשת הלידה

יכול להיות שבתי החולים הציבוריים מזניחים את מחלקת היולדות בכוונה כדי לעודד מעבר למלונית? ולמה הרחוב הישראלי מתעלם מאוכלוסיית האמהות? ארנה קזין עם הרהורים מחופשת הלידה

26/10/2011
ארנה קזין קבלו עדכונים מארנה
  • RSS
» חניה מסומנת לעגלות, קופנהגן

עברו כשלושה שבועות מאז לידת בתנו יעל, אחות לנעמי, ופה ושם, בתוך ההמולה השקטה, בלב הבועה הפלאית, צצות ועולות כמה מחשבות על החיים.

בבית היולדות, אני נזכרת למשל, נתקלנו באופן בוטה בעובדה שאנחנו חיים בחברה מעמדית.

בזכות מתנה שקיבלנו מסבא של ילדותינו, זכינו לעבור למחרת הלידה לחדר במלונית "בייבי ליס". המעבר היה חלק ויעיל, וניכר שכל המעורבים בדבר במחלקת היולדות הציבורית ביקשו להקל עלינו את העזיבה.

קשה להגזים בתיאור הפער שנפער בין תנאי הלינה והטיפול במלונית לבין תנאי הלינה והטיפול במחלקת היולדות.

במוסד הציבורי, כל יולדת זוכה לאזור קטן מוקף וילון, בחדר שמשותף לשתי יולדות נוספות. באזור מוקף הוילון יש מקום בקושי למיטה ולארונית קטנה. אין מקום לכורסא, נניח, או לתיקים שהבאנו עם בגדים להחלפה וחיתולים, נניח.

העריסה של התינוקת נדחקת פנימה בקושי, ובוודאי אין מקום לבן או לבת הזוג, לילדים הגדולים ולאורחים. חדרי המקלחת והשירותים המשותפים מוזנחים ובלתי נעימים, בלשון המעטה. הארוחות דלות, סגפניות – לחם לבן, ביצה לבנה, גבינה לבנה. וכך, הרגעים הראשונים האלה שאין דומה להם ואין להם חזרה עם התינוקת בת יומה, רגעים שבהם היולדת חלשה, לא יודעת עדיין את נפשה ואת גופה, מתקרבת קרבה ראשונית לבתה – נחווים בסביבה רועשת, גסה, חסרת חן, מוזנחת, בבדידות כפויה.

3,000 ש"ח לשני לילות

למזלנו הצלחנו לעבור למלונית שעות אחדות אחרי הלידה – כלומר, לעבור למחלקת היולדות הפרטית, שעולה כ-3,000 שקלים לשני לילות. האחיות מהתינוקייה של בית החולים הציבורי עובדות במשמרות גם בתינוקייה הפרטית. ההשגחה האנושית היא אפוא אותה השגחה. אבל כל מה שמסביב שונה: במלונית החדר מרווח, נאה, נקי ומטופח, ומאפשר לעבור את הימים הראשונים ביחד, כל המשפחה – היולדת והילודה, בת הזוג והבת הגדולה.

יש ארוחות עשירות ומגוונות וצבעוניות, יש מקלחת, בידה, שירותים, אזור החתלה, ספה לאורחים, פירות, קפה ותה, וגם הסדינים צחורים, הכריות רבות, השמיכות רכות – מעין חיבוק וליטוף שהכסף הפרטי מרעיף על היולדת, בשונה מהכסף הציבורי שמפנה לה עורף.

עושה רושם שהמוסד הציבורי מטפח את עליבותה של מחלקת היולדות לטובת האגף המופרט, המכניס. ככל שמחלקת היולדות מוזנחת יותר כך מגבירים את המוטיבציה של יולדות אמידות יחסית לעבור למלונית ולהעשיר את בית החולים מהדלת האחורית.

מציאות מגדרית

בשלושה השבועות שעברו מאז הלידה, יצאנו מדי פעם העירה ונתקלנו באופן בוטה בעובדה שאנחנו חיים במציאות מגדרית. וליתר דיוק: העיר הישראלית אינה רואה ממטר את האמהות שעוברות בה בסך עם העגלות והתינוקות, ומבלות את ימיהן בבתי הקפה שלה, בחנויות הספרים ובגלריות שלה, בספריות שלה ובחנויות לדברי תינוקות.

אחרת, איך אפשר להסביר את העובדה שאף לא בית קפה אחד בעירנו אינו מספק פינת החתלה ראויה לשמה? ואיך אפשר להסביר את העובדה שנגישות לעגלות אינה עניין שבשגרה? אני חושבת, למשל, על חנות לבגדי ילדים, "ילדותי" שמה, ברחוב שינקין, שצריך לטפס על כמה מדרגות כדי להיכנס אליה. או "המשחקייה" באזור גן החשמל, מקום משחק לילדים קטנים, שאין בו בעצם מקום להשאיר עגלות. האין זו תופעה משונה?

בקופנהגן מעניקים יחס של כבוד לעגלות, עם אזורי חניה מיועדים ומסומנים

התחושה הזאת, שצריך פשוט איכשהו להסתדר, עם העגלה, עם ההנקה, עם ההחתלה, איכשהו בתנאי שדה, עם התיק המשוכלל שכולל משטח החתלה מקופל, ואפשר להניח את התינוקת על כיסא בפינת בית הקפה, או לעשות את זה בעגלה, או לצאת החוצה לרגע. התחושה הזאת שמסתדרים, שמחפשים דרכים מתוחכמות יותר או פחות לפתור בעיות לוגיסטיות של תנועה עם תינוקות, התחושה הזאת שהעיר הישראלית אינה בנויה להורים בכלל ובעיקר להורות, שפוקדות את חוצותיה, התחושה הזאת מזכירה לי את קופנהגן שבדנמרק, שבה זכינו לבלות חודש לפני כשנה, עם ילדתנו הגדולה, עיר לילדים, שבה יש לא רק פינות החתלה בכל צעד ושעל אלא גם אזורי הנקה, ואזורי משחק בתוך בתי קפה ובכל גינה ציבורית, וספריות לילדים, וגישה – יחס של כבוד, של אכפתיות – לעגלות, כדבר מובן מאליו, ואפילו אזורי חנייה מסומנים לעגלות, שהם כלי תחבורה רציני בעיר הדנית, בדיוק כמו אופניים, יותר ממכוניות.

לבלוג של ארנה קזין




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה