רציתי לתת למישהי את זכות הבחירה

תרמתי בעבר דם, תרמתי רהיטים, תרמתי כסף לילדים שדפקו בדלת עם שקית, ארזתי סלי מזון ושיפצתי בית ספר עם מתנדבים ועכשיו אני תורמת ביציות

26/04/2016
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • בדואר
  • RSS

החל מהשבוע, למי שתגיע ליחידת פוריות בבית חולים במרכז הארץ ותתעניין בתרומה של ביציות, אולי יוצג גם התיק שלי.  אולי כבר עכשיו מישהי מצביעה על הפרופיל שלי ואומרת "זאת הכי נראית לי" ומתאמת התרומות עוד מעט תתקשר אלי.

זה התחיל מזמן. כבר לפני שנים נתקלתי בנשים שעברו טיפולי פוריות כדי להביא ילד לעולם. כשנשים דיברו איתי בגילוי לב על התהליך הארוך, המתיש, תחושת אין האונים והיאוש זה ממש שבר את לבי. הרצון בילד אף פעם לא היה חזק אצלי במיוחד אבל הזדהיתי מאד כי גם בחיי היו דברים שרציתי מכל הלב ולא יכולתי לקבל ובאחת מהשיחות עם חברה שאמרה שהיא זקוקה לתרומת ביציות, אמרתי בספונטניות "אם הייתי יכולה הייתי נותנת לך את שלי".

לתרום ביציות לא היה חוקי אז בארץ והיו פרשיות של רופאים שהסתבכו עם מכירת ביציות במזרח אירופה והעניין לא היה ישים, עד שפתאום זה השתנה. חוק חדש עבר שאפשר לתרום בארץ. קראתי על החוק ונזכרתי במה שאמרתי לחברה.

תרמתי בעבר דם. תרמתי רהיטים. תרמתי כסף לילדים שדפקו בדלת עם שקית. גם הלכתי לארוז עם חברות מהעבודה סלי מזון, שיפצתי בית ספר עם צוות מתנדבים ופעם גם נתתי מפתח לדירה שלי למכרה שהתלוננה שאין לה מקום שקט לעבוד והיא עבדה בדירה שלי בזמן שהייתי בעבודה. כל אלה לא היו דומים לילד שהוא חצי שלי שיסתובב בעולם ויגודל על ידי אנשים זרים ועדיין, רציתי לעשות את זה.

לתת ספה שאני לא צריכה או דירה כשאני לא בבית, לא דורש הרבה מאמץ. תרומת ביציות כרוכה בהרבה טרטור ואי נעימות, בדיקות רפואיות (כולל בדיקת איידס ובדיקה גנטית), ראיון עם פסיכולוגית שממש מציקה בשאלות ובחינה על ידי ועדה שכוללת פסיכולוג ורופא נשים, עורך דין, עובדת סוציאלית, רופאת ילדים ומתאמת תרומות. ואחר כך גם יש זריקות ותרופות ואולטרסאונד ושאיבה בהרדמה מלאה.

כשקראתי על ההליך חששתי שאאבד את הרצון לעבור את כל זה ועדיין הוא היה שם, חי ובועט ומנג'ס ומדי פעם המחשבה צפה לי לתודעה "נו? לא אמרת שאם היית יכולה היית נותנת?".

אם אני צריכה לזקק למה עברתי את ההליך כדי לעזור לאישה זרה שכנראה לא אכיר לעולם זה כי אי הנוחות והטרטור מתגמדים לעומת מה שיקבל הצד השני. לא, אני בכלל לא מדברת על הילד. תינוק זה דבר נפלא וחיים זה דבר מופלא שבא אל העולם הזה, אבל זה לא מה שאתן לאישה הזאת באמת.

את כל התהליך הזה אני עוברת בסופו של דבר כדי לתת לאישה אחרת זכות בחירה. בנקודות בחיי כשחשתי חוסר אונים וכפיה, תחושת אין ברירה, השתלט עלי יאוש נורא. אני רק יכולה לדמיין איך חשה אישה שרוצה לבחור באמהות והזכות הזאת נשללת ממנה. אני ניצבת מן הצד השני ויכולה לבחור בקלילות האם להיות לאם בלי להקדיש לזה מחשבה נוספת, בזמן שנשים מתאוות למשהו שהוא ממש קרוב אבל כמעט בלתי מושג.

היו לא מעט מהמורות בדרך להגשמת הרעיון האוטופי הזה. קודם כל עשיתי מה שכל אישה הייתה עושה - הקשתי "תרומות ביציות" בגוגל. על ההליך היו המון פרטים. את התנאים וההגבלות קל למצוא וגם הצעות למכור את הביציות שלי בחו"ל בהרבה כסף. מה שהיה לי קשה למצוא (ובחיי שניסיתי), זה אי מייל לפנות אליו או טלפון לצלצל אליו כדי לומר "אני רוצה לתרום ביציות". על זה כנראה לא חשבו. וכך התחלתי להתקשר לבתי חולים ולשאול "אפשר לתרום אצלכם ביציות?". השארתי מספר טלפון ואף אחד לא חזר אלי.

בעיר שכנה יש בית חולים, אני אפילו שייכת לקופה שמפעילה אותו והגעתי למרפאות החוץ שלו לא פעם. צלצלתי למחלקת הפוריות וביקשתי לקבוע תור לברר על תרומת ביציות, לשמוע מהרופא אם יש לו הפניות, אם אפשר להסביר לי היכן זה מתבצע, וזכיתי לתגובה תוקפנית מהמזכירה שבאגרסיביות סירבה לאפשר לי לקבוע תור או לקבל הפניה למקום אחר. לא ברור למה.

אז הבנתי שאם אני באמת רוצה לממש את הרעיון וזה לא שיגעון חולף אני צריכה להיות יותר אסרטיבית. פניתי לחברה רופאה ותוך כמה שעות כבר היה בידי מספר טלפון של רופא שעוסק בענין שיכולתי להגיד לו שהגעתי אליו דרך חברה משותפת. מרגע שהיה אדם עם תשובות בצד השני, כבר יכולתי להתחיל את ההליך. בתמימותי חשבתי שזה מהיר, דמיינתי לעצמי משהו שלוקח חודש, אולי חודשיים, אבל זה לא ככה.

הליך הסינון ארוך וקשה ומאד מפתה לפרוש באמצע. לא עוזר גם שהיו נפשות טובות שחשבו שהסיבה לא מספיק טובה, שהאידיאליזם שלי נאיבי, שבעוד שמונה עשרה שנה יתדפק על דלתי בן נוער זר וידרוש דברים או שאני צריכה להיות חרדה מכך שיהיה לי בן חרדי או בת דוברת רוסית או שלל דוגמאות גזעניות אחרות. אולי זה לא שנון במיוחד לענות לכולם - אז מה? לא נורא אם אני לא ציניקנית, לא נורא אם מישהו יבוא לבקר, זה בסדר אם יגדלו את הילד לאמונות שונות משלי או בשפה שאני לא מכירה, זה בסדר. כי זה לא ילד שלי! המשכתי את התהליך עד שקיבלתי אישור סופי להיות תורמת מתנדבת בישראל. היתה לי סבלנות כי המטרה גימדה את הטרטור ואי הנוחות. הרי נכנסתי להליך הזה בכוונה אחרת. בכלל לא רציתי לתת למישהי ילד. רציתי לתת לה את זכות הבחירה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה