רחל ופלורה, אני מתגעגעת

סבתא רחל שנולדה בקהיר, מתה באותו שבוע בו מת בעלה וסבתא פלורה שבישלה ממולאים, קובה וקיצ'רי על הפתיליה. אביבה משמרי משמרת זכרן

22/02/2012
אביבית משמרי קבלו עדכונים מאביבית משמרי
  • RSS
» סבתא רחל, בסוף שנות ה30 במצרים

סבתות שתיים יש לי. כבר שנים שהן אינן אתנו, אבל עדיין מלוות מרחוק. לא רק דמותן ומנהגיהן, גם האוכל הקשור בהן, שהוא הרבה יותר ממזון. שתיהן היו בשלניות בחסד, מאכילות ומזינות כדרך שגרה, עמודים איתנים של ניהול היומיום הביתי, של הענקת שפע מתמדת בלי שום התחשבנות. מידות ומעלות שהדור של אמי עדיין ירש אותן, והדור שלי כבר נאבק ליישב ביניהן לבין ערכים אחרים, מנסה לזכור אותן ברגעי משבר.

סבתא רחל. אמו של אבי, ששמה כשם אמי. אישה עדינה, צנומה, טובת מזג. נולדה בקהיר, גידלה חמש בנות ובן זקונים שובב. כל השנים חיה באושר עם בעלה, סבי, שלא הכרתי כלל, תומכת מן הבית בעסקים שניהל. אחרי שהתאלמנה בפתאומיות, גרה אצל הוריי. תמיד בשבת בצהריים, אחרי הארוחה, היתה לוקחת את תיקה וחומקת החוצה לכמה שעות, שלא להפריע לזוג הצעיר.

כשאבי פתח עסק משלו בשכונת שפירא בתל אביב, מכולת פועלים קטנה שנפתחה בחמש בבוקר, היא היתה מגיעה לשם בשבע, עם פנכה מכוסה, לארוחת הצהריים שלו: תבשילים מצרים של במיה, מלוח'יה, פול, צווארי עוף, קורקבנים ונתחי בשר.

הזיכרון הראשון שלי

אני בלול, בסלון של הבית הישן שלנו בשכונת פלורנטין. המבוגרים נכנסים הביתה, בעסק גדול, מישהו אומר בשמחה "קנינו נעליים". סבתא רחל שם. תמיד חשבתי שהייתי אז בת שנתיים או שלוש. בדיעבד, מספרים לי, היא נפטרה כשהייתי בת חצי שנה. ככה זה, הזיכרון והסיפורים המשפחתיים מתערפלים, כבר אי אפשר לדעת מה באמת זכור. היא מתה באותו שבוע בשנה שבו נפטר בעלה, ארבע שנים אחריו.

סבתא פלורה. אישה פשוטה ונעימה עם סיפור חיים סבוך: אם שנפטרה בילדות, חתונה בגיל 16, חוסר אפשרות לרכישת השכלה, פרנסה דחוקה ברקמת מצעים. שישה ילדים גידלה ואיתם עלתה לארץ, ואחרי מספר שנים התאלמנה. טוב לב קרן ממנה, מתובל בנימה מתלוננת וסיפורים על קופת חולים ומיחושים שונים.

כל השנים גרה בבית דודי ומשפחתו, ובשלב מסוים עברה לדירה משלה, בשכונה סמוכה לשלנו בחולון. בשנות בית הספר היינו קופצים אליה אחרי השיעור, לאכול צהריים. ממולאים, קובה עיראקית, אורז על כל גווניו, ובימים חמים קיצ'רי (אורז ועדשים בחמאה) עם לבן בצד. עוגיות תמרים מתובלות בהל, סלט ירקות עם כוסברה, כל מיני תבלינים ששנאתי אז והיום אני אוהבת. לבשל היא נהגה על "תחתא" - שרפרף קטן שמסורתית היה מיועד לישיבה נמוכה, לבירור קטניות, חיתוך והכנת ממולאים, וכל זאת ליד הפתיליה שעל הרצפה. המנהג לשבת על השרפרף נמשך גם הרבה אחרי שעברה לבישול בסירים על הגז.

עברית הבינה אבל כמעט לא דיברה בה. תמיד היתה שואלת אותנו שאלות בעיראקית-יהודית ואנחנו היינו עונים בעברית. נותרו לנו רק שברי ניבים וקריאות ספונטניות מהדיאלקט הזה, מין יידיש של יהודי עיראק, שהולכים ופוחתים הדוברים בו.

הזיכרון המאפיין שלי מסבתא פלורה הוא מפעם אומללה אחת שבה אחי נשאר בבית ולא הלך לבית הספר, ובגלל טעות רגעית נתקע בחדר המדרגות בפיג'מה. חזרתי מבית הספר, גם לי לא היה מפתח. שכנים עלו וירדו, ניסו לעזור, לפרוץ את הדלת, להיכנס דרך החלון, ללא הצלחה. הלכו לטלפון הציבורי להתקשר לאמא שלי שתחזור מוקדם מהעבודה. בתוך כל ההמולה עלתה סבתא במדרגות וסיר עם תבשיל בידה, מכוסה במגבת, התיישבה על המדרגות, הסיר על ברכיה, וכולנו חיכינו למפתח ההוא. רק היום, שנים אחרי, אני משחזרת בראש את המסלול הרוטיני שעשתה ברגל, רבע שעה הליכה, עם הסיר הזה, שלוש קומות בלי מעלית, להביא ארוחת צהריים חמה לבתה ולילדים.

היא נפטרה כשהייתי בתיכון, יום לפני בחינת הבגרות במתמטיקה.

סבתא רחל וסבתא פלורה. יהי זכרן ברוך.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה