רוצים לבד

מיה גרינברג נזכרת בימי הרווקות שלה ותוהה למה כל כך הרבה סינגלים מחליטים להישאר שם. עד כמה השתנה העולם מאז שהתחתנה?

08/04/2012
מיה גרינברג קבלו עדכונים ממיה
  • RSS
» פחות תלויים אחד בשני (צילום: Thinkstock)

בחודש מרץ הקדיש ה"ניו יורק טיימס" גיליון מיוחד לעשרת הרעיונות שמשנים את חיינו כרגע, והראשון ביניהם היה החיים לבד. קוראים להם "סינגלטונים" אנשים שמעדיפים, בעיקר מסיבות של נוחות, לחיות בגפם בלי בן או בת זוג.

לא קשה לי להיזכר בתקופת הרווקות שלי, אפילו שעברו כבר עשר שנים. אני חושבת שבשביל הרבה אנשים זו תקופה מאוד משמעותית וחווייתית שקל להתמכר אליה. למדתי משחק, שיחקתי, עבדתי בכל מיני עבודות, הסתובבתי מבוקר עד ערב עם אנשים שעניינו אותי, והעיקר היה שכל הזמן חשבתי על אהבה, חקרתי על אהבה, רציתי אהבה, ושתגיע כבר. הרגשתי שעם כל זה שאני חווה המון דברים משמעותיים ומעשירים, אין לי בשביל מה ללמוד אלא כדי לחלוק עם מישהו קרוב, אינטימי, ועם ילדים.

הרבה פחות מתחתנים היום, או מתחתנים מאוד מאוחר. והאמת זה קצת הטריד אותי. מחשבות על הבת שלי, אם תבחר לחיות את חייה לבד, בלי זוגיות, מה יכול לגרום לה להחליט לחיות ככה, והאם יהיה לה טוב.

ואז פגשתי את רונן, חבר שלי מהעבר, שהייתי בטוחה שהוא כבר התחתן ופתאום הנה הוא באמצע שנות השלושים לחייו עם עסק מצליח, עוד קצת שרירים ורווק. ישבנו שנינו לארוחת צהריים של קוסקוס ומרק קובה וחקרתי אותו קצת: הרבה יותר רווקים עדיין, אז מה יכולות להיות הסיבות שמקשות על ה"ביחד"? הגעתי למספר מסקנות:

מחברות וירטואלית לחיים ביחד

מצד אחד, אנחנו מחוברים עם כולם באינטרנט ויש כביכול קרבה וקשר. מצד שני, זה לא קשר פיזי, ובשביל להיות ביחד בזוגיות צריך להיות גם קרובים פיזית, חוקי המשחק משתנים. לכן כשמתאמנים מגיל צעיר בקשרים וירטואליים, עלול להיות קשה  להתרגל לחיים משותפים. האינטרנט גם מציע שפע של אפשרויות, רק תבחרו, ועושר האפשרויות דוחק את הצורך בזוגיות למקום אחרון. ולמי שבוחר להשתמש בשירותים הוירטואליים למציאת בן/בת זוג, אז כמובן שהשפע וההיצע עלולים לבלבל. חוץ מזה שהמדיה הכניסה לחיים שלנו את הלגיטימציה לא להתחתן, ושזה בסדר להתגרש ולהתחתן שוב ושוב. לא רק הצהובונים שמספקים מידע על זוגות הידוענים, אלא שהדיון על בעד ונגד נישואין בסיפורים פרטיים או מחקריים כבר קיים בכל עיתון וערוץ טלוויזיה והפך לחלק מהשיח היום יומי.

כשההתאהבות חולפת

היום כל אחד יכול כבר להסתדר לבד, יש מיקרו, מכבסה ונשים בשוק העבודה. אם פעם בתקופה של ההורים היו זקוקים אחד לשני כדי להתקיים פיזית (פרנסה, החזקת בית) אז היום ההבדלים בין התפקידים היטשטשו, ופחות תלויים אחד בשני למחייתנו.

וגם כשההורמונים של ההתאהבות עוזבים (תוך 2-5 שנים לפי המחקרים), ונשארים שני אנשים ערומים ועקומי רגליים לאור היום, זה עלול להבהיל. צריך היום הרבה יותר מהתאהבות כדי להחזיק קשר. צריך סיבה שמשמעותית לשני הצדדים.

מוסד הנישואין?

המקטרגים יגידו שכשמו כן הוא, "מוסד". כינוי נוראי. הוא מרתיע, פשט את הרגל, והתדמית שלו ברצפה. אחרי כל הסטטיסטיקות שבעיתונים והטלנובלות, אפשר לומר שהוא כבר לא הבטחה לאושר.  אבל, גם רונן וגם אני מסכימים שיש לאנשים גישה רומנטית לאירוע הנישואין עצמו. אגב, חתונה על פי המסורת מסמלת ברית שאנחנו כורתים בינינו, אז גם אם אחר-כך מאבדים כיוון, זה אמור להזכיר שיש משהו חזק בינינו שנועד לשמר אותנו יחד באש ובמים. ולפחות רומנטיקנים שבינינו: במקום לדלג בצורה שטחית אחרי שקצת קשה, נישואין מאפשרים עומק.

***

רונן סיפר לי על כמה קשרים שהיו לו בשנים האחרונות. וכשהתעקשתי למה זה לא החזיק, הוא אמר שבסופו של יום הוא לא היה מוכן לוותר, או שהיא לא הייתה מוכנה. "בשלב מסוים הרגשתי שאני מנהל משא ומתן עם אחד מהלקוחות שלי ולא עם אהובה".

קשר טוב אמרו חכמים ממני, מתחיל ונגמר בויתורים. כל אחד צריך לעשות חצי דרך, נפגשים איפשהו באמצע. ניסיתי קצת עם עצמי לעשות בירורים  מה הכוונה במילה "ויתורים", הרי ישר קופץ לי, "מה פתאום שאוותר". אז אני חושבת שויתור זה לא פשרה, ויתור זה ערך. הערך של הביחד. כשערך הביחד שלנו עולה על כל העקרונות שחשובים לכל אחד בנפרד, אז באופן טבעי עושים בחירות אחרות, והעיקר להיות ביחד, כששני הצדדים מרוצים.

קשר טוב בעיני זה גם היכולת להשתנות באמת, כלומר להתרכך ולהכיל ולדאוג לבן/בת הזוג. ובקיצור, לתת לפחות כפי שהייתי רוצה לקבל.

כשנפרדתי מרונן ונסעתי הביתה חשבתי על זה שאולי כן נהיה יותר קשה לחיות בזוגיות מכל מיני סיבות חיצוניות, כמו חברויות וירטואליות, או מהסיבה שנעשינו קצת יותר מפונקים אוהבי נוחות או פשוט אגואיסטים. וביני לביני אני מודה שזוגיות היא לא דבר פשוט, אבל גם שלא הייתי מוותרת עליה בעד שום נוחות שבעולם.

לגבי הבת שלי, אני מאחלת לה שתעשה מה שיעשה לה טוב, ובליבי אני מקווה שיהיה לה טוב להיות ביחד, כי אני מרגישה שיש לערך של הביחד ערך מוסף להתפתחות שלנו כבני אדם. היכולת לצאת מהריכוז בעצמנו ולראות גם את טובתם של האחרים, היא הסוג של הבגרות הפנימית שאני מאחלת לה. ומקווה שנצליח לספק לה דוגמאות טובות לזה.

.

>> מיה גרינברג על ארבעה מעשים טובים בזוגיות




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה