''רוצו להתאשפז בבלינסון''

''אלוהים אדירים, אני אומרת לעצמי. זה בית חולים בישראל? מה קורה פה? אני מזועזעת מרוב עונג. גם אמא שלי. בכפוף לסבל שעברה, הכאבים החלו להירגע". סימה אלה חושפת היכן בארץ באמת מומלץ להתאשפז

08/05/2018
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • RSS

מאת: סימה אלה

המלצה תמוהה: רוצו להתאשפז בבלינסון.

אמי בת ה-86 שוחררה מהמחלקה הגריאטרית בבלינסון לאחר 25 יום אשפוז עם אבחנה של סרטן מהיר ואלים. כאשר אושפזה, אמי כבר הייתה חולה, עם תסמינים ברורים. מה שנחשב בבלינסון ראוי לאשפוז - באיכילוב זרקו אותנו מחדר מיון פעם אחר פעם עם מבט האומר (פרשנות שלי): אל תבואו לכאן יותר.

התלונות, שהיום ברור לי היטב, הצביעו עם סימן קריאה ענק על "סרטן בלוטת התריס מהסוג האלים" הזיזו לרופאי איכילוב את קצה הזרת - וגם זה לא. עבורם זה היה מקרה ברור שבשפת הגוף אומר: "שתתפגר בבית בלי משככי כאבים". למרבה המזל, ותודה אלוהים שעזרת, (חשבתם שאין אלוהים לשמאלנים? גם להם יש אלוהים שעוזר בגדול) הם הדאיגו מאוד את רופאי בלינסון.

היא אושפזה מיד לבירור במחלקה הגריאטרית בשל גילה ומצבה הגופני הירוד.

***
והנה, למחרת בבוקר, מנהל המחלקה, פרופ' ישעיהו בלוססקי, מצלצל אלי לנייד לברר כמה פרטים בלתי ידועים על אמא שלי. אני, ושמי אינו שרה נתניהו, בולעת קריאת תדהמה. יום אחר כך, רופאת העיניים מתקשרת אלי לנייד, ושמי איננו מירי רגב, כדי לשאול אותי כמה פרטים בלתי ברורים לה על אמא שלי.

יומיים אחר, כך מתקשרת אלי רחל וייס, האחות הראשית, לקביעת פגישה לצורך היכרות, ושמי איננו אמסלם/ביטן או משהו כזה. בהמשך גם הדיאטנית ואחר כך הרוקחת האחראית על התרופות. ורונית, העובדת הסוציאלית מתקשרת כדי לקבוע, לדבר, לסדר, לדאוג, לעשות. האחיות הקפידו לבדוק שהיא לוקחת את התרופות. הן עזרו לה להתקלח. קשרו את לחצן המצוקה למיטה כדי שלא ייפול ויהיה לה בהישג יד.

תאמינו?

אלוהים אדירים, אני אומרת לעצמי. זה בית חולים בישראל...? זה בית חולים של הכללית...? מה קורה פה? אני מזועזעת מרוב עונג. גם אמא שלי. בכפוף לסבל שעברה, הכאבים החלו להרגע. כולנו ידענו שהיא בידיים הכי טובות בעולם. החדר שבו אושפזה היה נקי כל היום. המקלחת יבשה ומבריקה - כל היום.

יום אחד אמא שלי נפלה על הריצפה בסמוך למיטה וקיבלה חבטה בראש. בהגיעי למחלקה לא היה אחד שלא היה מודע לכך ועדכן אותי בפרטים. בהמשך, התייצבו ליד מיטתה שני רופאים ושלחו אותה לצילום לוודא שלא ניזוקה. מכתב השיחרור שקיבלה לא נראה כמותו בכל הארץ. ערימה של מסמכים המתארים בדייקנות מופלאה כל זווית אפשרית של גופה ומצבה.

כבר הייתי בחיי בלפחות 5 בתי חולים בישראל. בלינסון מעל לכולם. אני מודה לבלינסון על הרצינות, האיכפתיות, הדאגה האמיתית. כך צריכה להראות רפואה. כך צריכה להראות רפואה!

סימה אלה צילום אלבום פרטי

בית חולים בלינסון פרק בי"ת: אלוהים, נגיד שתחליט להכות אותי בסרטן - תן לי לפחות את מרכז דוידוף

אמי בת ה-86 חלתה בסרטן בלוטת התריס מהסוג הקשה, המהיר והאלים ביותר הקיים. פרט זה התגלה לנו בעת אשפוזה במחלקה הגריאטרית של בית חולים בלינסון, על כך כתבתי בפוסט קודם. ימים ספורים אחרי שחרורה מבלינסון קרה דבר נורא. נשארנו בלי משככי כאבים. לא אתאר לכם כיצד נראה אדם המתפתל מכאבי סרטן. זה קרה כי הכדורים הספורים שקיבלנו במרשם מבלינסון - נגמרו, והכללית עדיין לא ניפקה לנו אישור למרשם החדש. סיטואציה המתרחשת כשהשחרור מבית החולים קורה ביום חמישי/ שישי.

ואז קורה הדבר המופלא הבא:

נואשת למצוא משככי כאבים, אני פונה לכל מי שעשוי לעזור. בשעות הערב המאוחרות אני מקבלת טלפון אנונימי בעקבותיו אני נוסעת בלילה אל עיר אחת, ומחכה בפינת רחוב אחד, שם עוברת מכונית אחת ואלמוני אחד מושיט לי מהחלון חפיסה של אוקסיקונטין (משכך הכאבים). אני מגיעה בחצות למיטתה של אמי - שסוף סוף תירגע.
***

שבוע אחרי השחרור אנחנו שוב בבלינסון. הפעם במרכז דוידוף לטיפול אונקולוגי (שימו לב, התמונה היא איננה הלובי של מלון ריץ' ברביירה הצרפתית). הוזמנו לשיחה אצל פרופ' אהרון פופובצר. לא ערכתי חיפוש בגוגל על פרופ' פופובצר, כי מה זה משנה. זה מה שיש  והולכים עם מה שיש.

במהלך השיחה עם פרופ' פופובצר, ראשי ריק ממחשבות כדי לפנות מקום לכל המידע החדש שהחל לזרום אלי. מתברר, כי זה היה מיותר. בדוידוף, לא נותנים לך ללכת לאיבוד בתוך המבוך החדש, הזר והמוזר אליו נקלעת. חמודה, פרופ' פופובצר פונה לאמי.

חשבתי שאני לא שומעת טוב. מתוקה, הוא חוזר על פנייתו לאמי המביטה אליו במבט בוהה.

לאימי רק אוזן אחת שומעת, ועכשיו, כשהגידול מכה בכל הכוח, השמיעה באוזן השומעת ירדה משמעותית וצריך לצעוק אל תוך האפרכסת כדי להגיע אל המוח. גם עין אחת כבר איננה רואה - עניין שפגע קשות באהבתה הגדולה ביותר: קריאה. ובעיקר קריאת עתונים.

"כפרה" אומר לה פרופ' פופובצר במבטא אמריקאי, "יהיה בסדר. אל תדאגי".

חבל שהיא לא שומעת, אני אומרת לו.

מסתבר שכזה הוא פרופ' פופובצר גם אל הפקידות והאחיות שנכנסו אליו לחדר. הן כולן חמודות ומתוקות ואני רוצה לנשק את הפה של האיש שמוציא מילים כה ענוגות.

אלוהים, אני במחלקת גן עדן של הגיהנום.

אגב, חיפוש הבוקר בגוגל גילה לי שהאיש גאון. תקצר היריעה לתאר. הוא ואשתו.

שוב זכינו ובענק.

***
סימה אלה צילום אלבום פרטי

הפגישה עם פרופ' פופוביצר היתה הראשונה בסידרה של פגישות. בצאתנו, איילת, המזכירה שלו, מראה לנו את הדרך לאן, ועם מי. כך אנחנו מתגלגלות מיד ליד, בלי להרגיש כיצד המערכת המשומנת הזאת מובילה אותנו ומדריכה אותנו ומסבירה לנו ודואגת לנו. הרגשתי כמו מזון המתעכל במעי: לישה, עיסוי קטן, קוואץ'... ועבור הלאה.

סרטן היא מחלה מסובכת, ביורוקרטית, רבת היבטים וזרועות ובקלות אפשר לאבד שליטה וכיוון. מה שלרוב חולי הסרטן חסר זה רופא אחד שירכז את כל הממצאים, את כל הפרטים וייתן לך הוראות לביצוע. זה התפקיד שמרכז דוידוף לקח על עצמו, כפי שאני מבינה זאת.

***

מפופובצר למרפאת כאב. בתוך דקות ישבנו מול ד"ר וויין. קיבלנו ה-כ-ל וגם עצות טובות. משם לחנה, האחות הראשית, שהסבירה לנו מה הולך לקרות והשיבה בסבלנות לכל השאלות. טוב, האמת שלא היו שאלות כי למי יש ראש לחשוב. אבל אם היו היא הייתה משיבה בסבלנות. סיימנו את הסיבוב אצל הדיאטנית.

נשמע מפרך? כלל וכלל לא. הכל זמין בקומה אחת, במרחק של כמה צעדים זה מזה. אתה מגיע, כולם יודעים מי אתה, מה אתה צריך. בדרך קיבלנו גם רשימה מסודרת של אנשי הקשר, שמותיהם, תפקידיהם ומספרי טלפון שלהם.

צלצל - הם מבקשים ממך. צלצל מתי שצריך.

***

לסיום אני תוהה לאן נעלמו אנשי ה"מרכז להמשך טיפול בבית"? חרף האישור שבידנו איש לא צלצל ולא יצר קשר עד כה. בשלהבת 03-5001000 - איש לא עונה. אף פעם.

** הכותבת, סימה אלה, העלתה את הפוסט הןויראלי במקור לדף הפייסבוק שלה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה