רוצה לגעת

אם זה היה תלוי בה, דורית כהן הייתה מלטפת את כולם כל הזמן - אבל גם היא מתחילה להבין שלפעמים אישה צריכה להפגין קצת איפוק

15/04/2012
דורית כהן קבלו עדכונים מדורית
  • RSS

בערב ליל הסדר, אחרי הארוחה, התכנסנו בסלון. אמא שלי התיישבה ליד לי, אחיינית שלי. בתה הבכורה של אחותי כרמית. שתיהן הביטו באבי שנשא נאום באותה עת על המצב באיראן. תוך האזנה לדבריו אימי נטלה את ידה וליטפה את ירכיה של לי הלוך ושוב. באיטיות. מבלי ששתיהן דיברו אחת אל השנייה, ללא מבט או פנייה המוכיחה חילופי דברים, היא לקחה את ידה הניחה אותה על רגלה וליטפה את הזאטוטה הקטנה. התמונה הזו לא הכתה בי בשום צורה, אני באה מבית של מגע. בילדותי ישבתי שם, במקום לי, וחשתי את ידיה החמות של אימי חולשות על גופי ולעיתים על ראשי. אני מגיעה מבית שביטויי הרגש בו מתקיימים דרך מגע. זהו חלק אינטגראלי ובסיסי מהווייתו.

חייכתי בליבי לעבר התמונה. אכן דבר נפלא הוא המגע, חשבתי באותו מעמד. אותה נגיעה או קירוב יד אל דבר מה. אותו יחס טוב המתקיים בין שני אנשים. נגיעה המעבירה דרכה חום וודאי תישאר לנצח מצרך נדיר. בכל גיל אנשים משוועים וזקוקים למגע. ללא מגע איברי הגוף עלולים לקפוא ולהיות לגוש שלג שבסופו עומד אדם נטול רגשות. ברור לכל שאנשים שחווים מגע הדבר ניכר בתנועותיהם ובשפת גופם. על כולם, הרהרתי, להביע את רגשותיהן בדרך זו. שהרי, מגע אנושי עוסק באהבה, מן הראוי שכל האנשים יתקשרו באופן הזה, ללא קשר למצברים הרגשיים והפיזיים שלהם. כל מחשבותיי אצו, רצו להן בו בזמן שהבטתי בתמונה הבודדה והיפה הזו, אך למרות כל רגשותיי, טיעוניי, רשמיי ותפיסותיי על הנושא החלטתי למעוך את המחשבות כאילו היו קליפה ולהשליכם אל תוך גדר שיחים בטענה אחת בלבד: מגע צריך להיות מותאם במידותיו לתנאי מערכת היחסים.

כשנולדים למשפחה של מגע הוא יוצא לא מסונן, בלשון המעטה. אני נוגעת באנשים. אני נוגעת באנשים כאילו מדובר בחפצי אומנות יפים. אני מחליקה את ידיי כמו אחת שרוצה להרגיש את עבודת השיוף שביצועו על אותו עץ. ואין לי שום הבדלים בין המעגלים החברתיים. כל פיק רגשי, כל קתרזיס המתקיים בחברותא, אני שולחת את ידי ומלטפת בחביבות. פעם בלחיים, פעם בגב ופעם בירך. בן זוגי לשעבר הזכיר לא פעם את הפגישה הראשונה שלנו באופן מאוד מסוים. הוא זוכר לי איך העברתי את ידי על רגלו, בדיוק כמו אותה תמונה שצפיתי בה בערב ליל הסדר. כי זה מה שאני יודעת לעשות. זה מה שעשו איתי בילדותי, ליטפו אותי. אז עכשיו אני יוצאת ומלטפת אחרים.

אני לומדת לקשור את ידיי. כי די לי עם זה. אני קושרת את הפשטות הטבעית שגדלתי עליה, את ד' אמותיי. הדחף להיצמד לפשטות הטבעית, מיצה את עצמו אצלי. אם לא בצורה אינטואיטיבית אז במודעות. אני תוקעת כף אל כף את ידי כאשר אני שוהה בקרבתו של מי שעלול לעורר בי התרגשות. אני מלפפת את ידי אחת בתוך השנייה ודואגת לא לשחרר את האנרגיה שמתקיימת בתוכי. כשידיי משוחררות הם מתפזרות להן לכל עבר. כל רגש שמתעורר בי סוחף אחריו גל של ליטופים. כאשר מצחיקים אותי, כשמדברים על דברים עצובים, פשוטים, אמתיים, מה שאני יודעת לעשות הוא לשלוח יד כביטוי לתחושתי.  אבל לטיפה צריכה להישמר לרגעים בודדים, ספורים. היא צריכה להיות בהתאמה למערכת היחסים. היא גם לא מתאימה להתקיים בעולם כל כך אינדיווידואלי, עולם שמכבד מרחב וספייס. כל שליחת יד כזו חוצה וחודרת לתוך מעגל אינטימי.

אוי לי, כמה קשה לשנות דפוסים בסיסיים שינקת בילדותך? כמה שנים לא ידעתי שיש לתת לזה תשומת לב. הקושי העיקרי הוא שאת תוהה עם עצמך: אוקי. הבנתי. לא לגעת. אבל מה עושים במקום? רק מחייכים? צוחקים? מדברים? באמת? יש דבר כזה? והדבר גם ניכר לו בתנועות חפוזות: איך את מתאפקת כשאת צופה דרך מרפסת הבית על בן זוגך לשעבר חולף על המדרכה? איך את לא מנופפת עם זוג ידיים בהתלהבות ילדותית המלווה לה בצעקה גדולה? אפשר לעשות דבר אחר?  יש דבר אחר? כן ! מסתבר שיש. אחרי הכל, לא זכור לי שמישהו מינה אותי למלכת אנגליה או מלכת היופי. אני אוהבת ומעריכה את הטבעי והפשוט אבל יותר מכל מתרגשת שגינונים חדשים עומדים בפתח. כמה נפלא להיות מאופקת. מתגלה עולם חדש.

.

>> לכל הטורים של דורית כהן




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה