ראש ממשלה ללא גבולות: הספין, ההרס והציניות של נתניהו

בדרך אל הרחבת הממשלה הצליח נתניהו לרסק את מפלגת העבודה, להלבין את פניו של יצחק הרצוג, להפוך אפילו את נשיא מצרים לסטטיסט בהצגה ולשבור שיאים חדשים של ציניות

19/05/2016
ענת סרגוסטי קבלו עדכונים מענת
  • RSS

קשה להאמין שמצבם של אזרחי ישראל ישתפר באופן קיצוני אחרי כניסתו של אביגדור ליברמן לממשלה. אבל דבר אחד בטוח: הדרמה הפוליטית שהתרחשה בימים האחרונים לנגד עינינו החלישה עוד יותר את האמון במערכת הפוליטית.

היא החלישה את האמון משום שהיא חשפה הרבה מאוד ציניות, הרבה מאוד ספינים, הרבה אחיזת עיניים, הרבה שקרים, הרבה צביעות, הרבה כוחנות.

הדרמה הפוליטית חשפה את התפרים הגסים שמהם עשויה הפוליטיקה. היא חשפה את העובדה הכואבת שלפוליטיקאי - כמעט ללא יוצא מן הכלל - יש מטרה אחת לנגד עיניו: להיבחר שוב. כל מאודו ומעייניו נתונים למטרה הקונקרטית הזאת. הוא יודע לעטוף את המטרה הזאת בעטיפות אידיאולוגיות, אבל הוא קשוב לגמרי לרחשי הציבור, הוא קשוב לקהל הבוחרים שלו, והוא רוצה לרצות אותו, כדי שיבחר בו שוב.

מעטים הפוליטיקאים שרואים את טובת הכלל לנגד עיניהם. הם כמובן יכחישו את האמירה הזאת, אבל המהירות שבה פוליטיקאי יכול לעבור מהשמצות והתקפות לחיבוקים ומחמאות מוכיחה את זה יותר מכל הסבר אחר.

המהירות שבה הרצוג הפך את עורו והשליך הצידה את האמירה הנחרצת שלו שלא יצטרף לממשלת נתניהו, וכי הוא כאן רק כדי להחליף את נתניהו, והלך למשא ומתן עם אותו נתניהו בדיוק כדי לעשות את ההיפך, לחבור אליו ולהצטרף לממשלתו.

נתניהו והרצוג, כמעט אבל לא (צילום: לע"מ)

המהירות שבה ליברמן החליף את ההתקפות על נתניהו למשא ומתן רציני לקראת כניסתו לממשלה.

המהירות שבה הסכימו מי מאנשי הליכוד שהיו בסוד המשא ומתן עם הרצוג לאמץ אותו לחיקם, אחרי שהשמיצו אותו ואת כל מחנה השמאל - כל אלה מעוררים תהיות גדולות.

וכדי להיבחר שוב הם צריכים לקבל חשיפה. וכדי לקבל חשיפה כדאי שיישבו ליד שולחן הממשלה. אז כדי לממש את הכניסה לממשלה הם לא בוחלים בשום אמצעי.

ומהו האמצעי הטוב ביותר, הבטוח ביותר, שכבר הוכיח את עצמו בעבר?

כמובן, הביטחון. או נכון יותר: ההפחדה.

זה הדגל העיקרי שבו מנפנפים כל מי שרוצים להיכנס לממשלה. זה הרכב הכי מוגן שיביא אותם פנימה אל החדר.

קחו למשל את הרצוג: הוא ניסה למכור לנו שהצליח להשיג הסכמה של נתניהו לוועידה אזורית ולחידוש המשא ומתן. הרצוג רק שכח להזכיר ש״חידוש המשא ומתן״ הוא תמיד המסלול שעליו צועדת מפלגת העבודה לתוך הממשלה. אבל משא ומתן אינו מטרה, משא ומתן הוא כלי להגיע להסכם. ובינתיים, מה לעשות, אף אחד משרי העבודה שנכנסו לממשלת נתניהו לא הצליח להביא את הממשלה לחתום על הסכם. יותר מכך, אילו רק רצה, יכול היה נתניהו לקדם הסכם בעצמו, בשביל זה הוא לא צריך את הרצוג. הרי ברור שאילו היה מגיע נתניהו להסכם מדיני, מפלגת העבודה הייתה תומכת בו. ולכן האמירה הזאת מעוררת אי אמון.

כנ״ל לגבי ליברמן. גם הוא כמובן משתמש ברכב הביטחוני כדי להסביר למה הוא חייב להיכנס לממשלה. ולא רק להיכנס לממשלה, אלא הוא חייב להיות שר הביטחון, כי יש לו תוכנית, והוא יודע מה לעשות. אבל גם ליברמן כבר היה בסרט הזה, ולא פעם. ליברמן ישב בממשלה, וישב בקבינט הביטחוני, וראו זה פלא: המצב הביטחוני לא רק שלא השתפר, הוא אפילו התדרדר.

נתניהו וליברמן בזוגיות לא נוחה (צילום: קובי גדעון)

אבל כל השחקנים במשחק הפוליטי הזה ציניים. והציניות הזאת על חשבוננו.

וכך נתניהו, שרצה להרחיב את בסיס הממשלה כדי לא להיות נתון לגחמות של כל ח״כ מהספסל האחורי שאיים לא להצביע עם הממשלה אם לא ימלאו את דרישותיו, עשה ספין וערער עוד יותר את האמון במערכת הפוליטית כולה.

בדרך אל הרחבת הממשלה הצליח נתניהו לרסק את מפלגת העבודה, להלבין את פניו של יצחק הרצוג, להפוך אפילו את נשיא מצרים, בעל הברית שלו לסטטיסט בהצגה, לערער את הבטחון של שר הבטחון המכהן, בוגי יעלון, לדרדר עוד יותר את היחסים עם הפלסטינים, שלא לדבר על אזרחי ישראל הערבים, משום שכידוע מטרתו של ליברמן, כפי שהתבטא לא פעם, היא להעביר אותם לשטחים על אדמתם.

וכך אנחנו הולכים ומאבדים את האמון במערכת הפוליטית ומאמצים גישה מיואשת וצינית. ככה, כמו שאמר פעם בני בגין, לא בונים חומה.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה