קרצינומה יקירתי

"למה אנשים פוחדים להגיד את המילה 'סרטן' יותר משהם פוחדים להגות את המילה 'יהוה'? מה אעשה בלי גבות וריסים? ומי בכלל רוצה לחיות?". נונה ד. פותחת הכל. ורק אל תגידו לה להיות חזקה

16/05/2013
נונה ד. קבלו עדכונים מנונה
  • RSS
» חסל סדר סקס? נונה ד.

במשך חודשים רבים כבר ידעתי ביני לביני שמשהו שם פגום. שם.. כן... שם למטה: בואגינה/בכּוּס – איזה שם תואר שנראה לכם יותר הולם לעניינים מדיקאליים. בינינו, כמה זמן אפשר לקוות שכאבי הצירים והדימומים הבלתי פוסקים הם רק סימפטום של גיל הבלות? ואם זו הזִקנה, אז למה היא מכאיבה כל כך בגוף ולא רק בנפש? אחרי דחיינות פושעת בת קרוב לשנה ניגשתי לרופאת נשים; משטח פאפ-סמיר גילה לכל הנוגעים בדבר את מה שכבר ידעתי.

בבואי לקבל את התוצאות נזפה בי רופאת הנשים על ההזנחה, מלמלה כמה פעמים במבטאה הכבד "למה באת כל כך מאוחר?" (למה בדיוק היא מתכוונת? האם זאת הדרך המקובלת במשטרי גוּלַאג להודיע למישהו שהוא גוסס?) ובישרה לי בטון לאקוני ובקור סובייטי את הדיאגנוזה.

תראו אותי, אני קירח כאן פתאום

כאחת שמרוכזת בעצמה ועולמה צר כעולמה של פרת מחמד ברור שהופתעתי מהשמיים שטופי השמש - שלא רק לא נפלו, אלא אפילו לא קדרו, גם לא לדקת דומיה והזדהות - שלא לדבר על העוברים והשבים חסרי הלב; אלו אף לא הנידו ראש או העיפו איזה רבע מבט מתעניין וחומל לעברי. "...אני אולי נראית לכם מדושנת ומרופדת, אבל חכו-חכו, בפעם הבאה שאחלוף מולכם לא תוכלו להתעלם מהאפרוריות הצהבהבה שתצבע את פניי בליווי הקרחת והיעדר הריסים שלא ישתמעו לשני פנים" התרסתי בדומיה אילמת וזועמת כלפי העסוקים בעצמם.

במקום שתאוות הגרגרנות שלי תיבלם באחת - שהרי נראה אך ראוי שכשקיבה מגלה שהרחם, שכנתה מלמטה, חטפה סרטן, זה יכווץ אותה כל כך עד שלא יהיה לה תיאבון לכלום - אבל הקיבה חסרת הלב שלי דווקא נפערה וחשקה בכל ההיצע הקולינרי של רחוב קרליבך – פנטזיית בייגל סלמון גבינת שמנת התחלפה בחלום מרייר על בגט בשרים קרים. מחוסר הנעימות שבסיטואציה, (בכל זאת, כרגע קיבלתי בשורת איוב), פניתי ימינה לאבן גבירול ונזפתי בקיבתי שזהו זמן הרה גורל להחלטות גדולות ובטח לא העת לנשנושים. אבל מוח של שמנים יש לו כוחות וחיים משלו: "...סבבה, הבנו, יש לך סרטן אבל מה עם החור בקיבה???" אחרי כל הפנטזיות על גסטרונומיה איכותית שפגשו עיני תוך כדי צעידה הובסתי סופית באבן גבירול פינת צייטלין לטובת מנת שווארמה שומנית ועתירת תבלינים שעולים עם כל גרעפס במשך שעות אחר כך - תזכורת מרשיעה לכמה נמוך ירדתי.

ממאירה. לא מוארת

כעת, גם היה את נושא ה"למי מספרים קודם";  כמובן שכזונת צומי חשבתי להתקשר לכולם עוד בהולכי ברחוב למרות הבוז שאני רוחשת לכל המפטפטים בסלולארי במרחבים הציבוריים, ולכשאגיע הביתה להעלות מיידית סטטוס קורע לב וסוחט קומנטים בפייסבוק. אבל המחשבה על כל המשפטים הבנאליים והחלולים כמו: "תהיי חזקה..." "רק בריאות..." "את תעברי את זה...." חיבוק גדול...." התישה אותי עוד לפני שהללו נכתבו, שלא לדבר על הפראזות הרוחניקיות כגון: "קחי את זה כהזדמנות לשינוי..." "שולח/ת לך אנרגיות חיוביות..." אור ואהבה.." שעוררו מיידית את דוקרני הציניות והסארקזם שלי למצב קוצני. וחוץ מזה, כמה אידיוטי זה בכלל לקבל עשרות לייקים על סטטוס כזה – באיזה תסריט של החיים האמיתיים יכול להיות מצב בו בן אדם משתף את מכריו בבשורת איוב שקיבל והם בתמורה זוקפים לכבודו בוהן כלפי מעלה ואומרים: "חיבבתי"?

בסוף אימצתי את שיטת הפאסיב אגרסיב: אני מצדי לא חייגתי לאף אחד, אבל לכל מי שטלפן אליי נתתי ללהג על הבלי העולם הפרטי שלהם כפתיחה מנומסת לשיחה וכשהתפנו מלדבר על עצמם ולשאול אותי "נו, ומה שלומך?", הטלתי את פצצת ה"אני מסורטנת" לחלל האפרכסת - נהנית ומשועשעת מהאכזריות הקלה שבמעשה ומצדיקה אותו בהתרסה אילמת מול היקום - "...שיזדיינו כולם, סרטן עוקף בסיבוב את חוסר הנוחות שהם מרגישים, ככה שבתחרות הזאת ידי על העליונה".

הסעודה האחרונה?

באותו ערב נאספו כמה מחבריי הקרובים ששלחו לי בס.מ.ס הזמנה ל"משתה שנערך לזכרי". פֵייר... תענוג להיות מסמר המסיבה. כטוב לבנו באוּזוֹ תהיתי בקול רם אם כדאי לפעור קבל עם וקוראים את נושא הסרטן או להמשיך ולכתוב על סקס כתמול שלשום. חבריי השתויים החליטו פה אחד על "סקס" בטענה ש"סרטן זה טֶרְן-אוֹף". כמובן שהצדק עמם, אבל כמתריסנית ומורדת אינסופית החלטתי על ההיפך כמובן.

כך שבמקום על זיונים, מסתמן כי בשבועות הקרובים אזיין לכם ת'שכל על שאלות קיומיות ועל תהיות רדודות ושטחיות; מ"מי בכלל רוצה לחיות" ו"אולי לנצל את המחלה כפתח מילוט מהעולם" ו"איזה פחד, אני הולכת לגסוס בכאבים", דרך "מה אעשה בלי גבות וריסים" ו"למה אנשים פוחדים להגיד את המילה "סרטן" יותר משהם פוחדים להגות את המילה "יהוה"?" ו"איך להיפרד מהבחור שלא מוכן לעזוב בת זוג חולת סרטן" ו"למה – ממש כמו בהיריון (רק להיפך) – מיד החלטתי ש'חסל סדר זיונים'?" ו"האם זה שהסרטן התיישב לי דווקא בכּוּס זה עונש מאלוהים?" ו"למה המוח המעוות שלי מתרגש מהעובדה שקיבלתי 'קוד של מחלה ממארת', כאילו מדובר בפרס ישראל" ו"איך לעזאזל, ממש כמו קארמת הזין ה'קטן עד בינוני' שדבקה בחיי,  יוצא לי לקרוא בהמתנות האינסופיות לרופאים/בדיקות ושאר פעולות רפואיות רק ספרים מעפנים עד בינוניים?"

עד אז

שלכם, סרטנונה.

>> לכל הטורים של נונה ד.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה