קרן אור בחיי

לאחר מספר טיפולי הפריה כואבים והריון שהסתיים בהפלה, אביבה רוזן נסעה לאודסה ואימצה תינוקת עם בעלה. את סיפורה האישי היא חושפת בספר חדש “מעבר לקיר. אהבה”

04/06/2017
אביבה רוזן קבלו עדכונים מאביבה
  • בדואר
  • RSS

“כל יום ישבתי בקופת חולים או במרכז הרפואי, לצד הרבה נשים נוספות, נשים כמוני, צעירות ומבוגרות יותר, רזות ושמנות, כאלה שבאו לבד וכאלה שהיו מלוות על ידי בני זוג, נשים שנעו בין תקווה לאכזבה, נשים שראו בדמיונן בגדי תינוקות קטנטנים, בצהוב, ורוד, לבן או תכלת, שבסתר ליבן השתעשעו בשמות אבל לא העזו לחלוק את השמות הללו עם אחרים. נשים כמוני, שהמתינו לזריקות, בדיקות דם, אולטרה סאונדים, בדיקות רופאים. בתור ארוך ובסבר פנים רציני, הן מכינות את עצמן לאורך כל הדרך לאותה בדיקת הריון שתגלה להן אם כל זה היה כדאי” (מהספר “מעבר לקיר. אהבה”)

כשהגעתי לעולם ההפריות הייתי מלאת תקווה ומוטיבציה. במהירה הפכתי לאחת מנשים רבות שעוברות הפריה אחר הפריה, לעתים עשר הפריות ויותר. אנחנו זוכות בכמויות אדירות של הורמונים, זריקות וביקורים אצל גניקולוגים שחורצים את דיננו. מהון להון אנחנו נעות בין מצבי רוח קיצוניים ובין ייאוש לתקווה.

אחרי ההפריה הראשונה אושפזתי לשבועיים במחלקת נשים בסכנת חיים, מחוברת לאינפוזיה שהחזירה לגופי חומרים חיוניים שברחו ממנו עקב היפר סטימולציה חריפה מאוד (גירויי יתר שחלתי). לא יכולתי לשכב, דלקת ריאות חריפה אפשרה לי רק לנמנם בישיבה. מי חלם שהדרך לילד עוברת דרך כל המראות ההזויים האלה. לאחר כל אלה התברר שאין הריון. נשלחתי הביתה כואבת פיזית ורגשית.

קרן אור ואביבה רוזן

לא פלא שחששתי מהפריה נוספת. רק כעבור שנה העזתי שוב. תחת השגחה קפדנית, הצלחתי להמנע מהיפר סטימולציה ואפילו נכנסתי להריון. כשבדקתי, קצת מוקדם מדי, הופיע רק קו אחד. למזלי שכחתי לזרוק את המקל, והוא נותר לו בשירותים עד שנכנסתי שוב. אז גיליתי פלא. שני קווים. השני אמנם היה דקיק וחיוור, אבל הקו הדק הזה אפשר לנו לשמוח עד לב השמיים.

השמחה הייתה קצרה. בשבוע השמיני להריון הלכנו לרופא לבדוק דופק, אך הדופק המיוחל לא נמצא. בערב שבועות, נשלחנו שוב למחלקת נשים, ואחרי כמה ימים נוספים של עליית הבטא, הסמן המצביע על התפתחות ההיריון, הבטא נפלה. ההיריון הסתיים רשמית.

“אחרי שקיבלתי את תעודת השחרור, אורי בא ולקח אותי הביתה. הוא שאל האם ארצה ללכת אתו לאכול צהריים בחוץ, ונענה בשלילה. ‘אני רוצה הביתה. אני אהיה בסדר’. אבל לא הייתי בסדר. הסתובבתי בין החדרים חסרת מנוחה, ובחדר השינה מצאתי על השידה שליד מיטתנו את הספר ‘הריון ולידה’. בחמת זעם לקחתי את הספר והטחתי אותו בקיר, ואז החלטתי שאורי צדק. אנחנו צריכים לאמץ. מה זה אימוץ, בעצם? לא ידעתי מה לעשות. רעיון הבזיק במוחי: כשהייתי בהריון נעזרתי מדי פעם בפורום ‘הריון אחרי טיפולים’. אולי יש שם גם פורום אימוץ. תקתקתי את המילה ‘אימוץ’ בגוגל, ובמהירות מצאתי פורום שעוסק באימוץ. ‘שלום לכם’, כתבתי. ‘אני חדשה כאן, אחרי הפלה, ואנחנו מעוניינים לאמץ. איך עושים את זה?” (מתוך “מעבר לקיר. אהבה”).

אביבה רוזן

התברר שגם עם אימוץ לא קל להתמודד. גם פה יש נדנדה רגשית לא פשוטה. אחרי שכבר הגענו להחלטה לאמץ, הבנו שגם זה תהליך לא קל, שכרוך בהמון טפסים, בדיקות ופגישות ובעיקר בהמתנה מורטת עצבים. בסופו של דבר, האימוץ שלנו היה “אימוץ לוקסוס”. חודש וחצי אחרי שנרשמנו בעמותה קיבלנו טלפון שהודיע לנו שיש לנו תינוקת בת חודשיים וחצי. מרוב בלבול רשמתי את הפרטים הראשונים שנתנו לי עליה על חשבון מהסופרמרקט.

התברר שהתינוקת הזאת, שנתנו לה את השם קרן אור, נולדה בשבועות, בדיוק בזמן שההיריון שלי נפל, וביום הולדתה של אמי. אם חיפשנו סימנים, הם כולם היו שם. בראש השנה, יחד עם חסידי נחמן מאומן, נסענו לאודסה, לאמץ את ילדתנו ולהביא אותה הביתה.

“חזרתי להתבונן בבתי הקטנטונת, בתווי פניה המתוקים, כמו משורטטים ביד אמן. עיניה חומות כעיני, חשבתי לעצמי, בעודה בוחנת אותי. אפה קטן כאפי, הפרצופון עגלגל. לבי עלה על גדותיו. אני חושבת שבאותו רגע היא הבינה שאני שייכת לה. הבטתי בפלא הקטן הזה, המתנה הענקית הזאת שקיבלתי, והיא שלחה ידה וליטפה את פני שוב. באותו מעמד בחרתי בה להיות בתי, כפי שהיא בחרה בי להיות אמא שלה, לתמיד.”  (מהספר)

** הכותבת היא אביבה רוזן, ספרה  החדש “מעבר לקיר. אהבה” עוסק ביצירת זוגיות, אהבה, והקמת משפחה. חלקו הגדול מבוסס על ההתמודדות האישית שלה. הילדה שהגיעה מאודסה היא כיום בת 16




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה