קצה: פרעות חיננית

סלונה מחלקת 30 עותקים לספר החדש של גלית דהן קרליבך. בצהרי יום חול ירושלמי יושבת גיאולוגית צעירה בפאב אפלולי, מטביעה את יגונה בכוס בירה ובוחנת את רסיסי חייה. היכנסו לקרוא את הפרק הראשון

08/05/2014
מועדון הקוראות קבלו עדכונים ממועדון
  • בדואר
  • RSS
»

"וְשַׂמְתִּי חַחִי בְּאַפֶּךָ,

וּמִתְגִּי בִּשְׂפָתֶיךָ וַהֲשִׁיבֹתִיךָ

בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּאתָ

בָּהּ."

                                      (ישעיהו לז, כט)

שבר

אימא תמיד נטפה חביבות. אני מעדיפה לחיות לבד, אמרה ללא רשעות, קולה לואט עצלתיים של סיאסטה על איזה חוף באיי סיישל. ולא הוסיפה בקול את מה שחשבה: ואת, חביבתי, צריכה ללכת ולחפש את המזל שלך.

וכשגילגלה משפתיה את המילה "חביבתי", הרי היה זה כמו אותו מטבע לשון שחוק מרוב שימוש, שאליו איש אינו מתייחס ברצינות. כמו מבטו המהול בזלזול של רופא לאם דאוגה: לא, חביבתי, זה אינו מקרה חירום. זו רק שפעת ואין צורך לנסוע למיון. ומלטף את ראשו של הילד, חביב אף הוא.

כלל ידוע אצל שתיינים: כאשר שני הצבאים המצוירים על תווית הערק מתחברים לצבי אחד, סימן הוא שסף סבולת השתייה הולך ומידרדר. מאותו הרגע לפיד האחריות עובר למי שבסביבה, ואין לצפות שכל ההקאות, הצעקות, השיהוקים והבושות יהיו נחלתו של המשתכר בלבד.

שנים רבות חלפו מאז נחשבתי לשתיינית, ולכן אין להתפלא על זיווגם המהיר של הצבאים, שהתחולל לנגד עיני על מדף המשקאות הגבוה מאחורי ראשו של הומר, בשעה שהעריתי לקרבי כוסות בירה בזו אחר זו.

הזיווג הצליח מעל למשוער, ועד מהרה התפרד הצבי השמן והגמיש לשלושה צבאים, ובמקום שיהיו מונחים על המדבקה ויעזבו אותי במנוחה, הם פתחו במחול, ומדי פעם גלשו אל התווית של

ג'וני ווקר הסמוך. ליחכתי את שפתי העטורות בקצף הארומטי של הבירה והבטתי שוב במדף הבקבוקים. ללא קושי זיהיתי את מקצב הוואלס.

כשעברתי שם לפני כשעה, היה חמש אחר הצהריים, והופתעתי לראות את הומר עומד על כיסא ליד דלת הפאב ותולה בלונים.

כבר אז הייתי צריכה לחשוב על סימנים: בירה. אחר הצהריים. ישראל, לא אנגליה. אבל כבר הרבה שנים שלא מצאתי סימנים בכלום. ובכלל, מי יכול לחשוב על סימנים שעה שהפטרונית הטובה שלו מתקררת בקבר?

"הי, בת אדם, את נראית עצובה לגמרי," אמר לי הומר, ראשו מציץ מבין הבלונים.

"לא מוקדם מדי בשביל אלכוהול?" שאלתי במקום לענות.

"יום הולדת למקום שלי, בת אדם. בואי, קחי בירה, על חשבוני," אמר, מנגן את המשפט לקצב נעימת רגאי סמויה שעמדה בחלל.

עמדתי בפתח וריחרחתי את האוויר. ריחה הטוב של הבירה של הומר דיגדג את פני.

הכול אפשר לומר על הומר: שהוא אמריקאי מזויף שהמיר את "תומר" בשמו הנוכחי, שהוא שחצן, שהוא מתייחס אל העובדים שלו לפחות כמו שפרעה התייחס אל בני ישראל. אבל בדבר אחד פשוט מוכרחים להודות: שהבירה שלו, מעשה ידיו, היא הטובה בתבל, גם אם תבל מתייחסת רק לירושלים ולסביבותיה.

"מוקדם," הוא ענה שנית. "אבל מישהו פה צריך לחגוג יום הולדת. באה או לא?"

*

באתי. אי אפשר לדעת מאין יבוא עזרי.

והרי מרגע שנמזגה החביבות, כבר היה הכול מוכן לעזיבה: מגירות מוחי היו ממוינות לפי נושאים, קרטונים ארוזי חוויות נצררו בערמה מסודרת בצד, וזיכרונות מקוטלגים ישבו באפס מעשה ומדי פעם נידנדו רגליים. נשאר רק לחכות להובלה: משפט אחד קטן, זנב מתנפנף של הזמנה, בדל רעיון. מקום המזל שלי יתגלה בדרך אקראית. לא אכפה הר כגיגית, ולא אשלח את מוחמד אל ההר. אחכה. במקצוע שלי הזמן הוא הכול.

הומר מיהר להגיש לי את "בלוטית". לגמתי בבת אחת.

אם עוד יש הפתעות בעולם, אם יש מקום שבו קוראים את המילה הפתעה והעין עוד מנתרת מתוכה בחדווה, הרי זו הבירה של הומר. מזויף או לא.

הקצף — חתיכות של עננים — נספג בשפתי הסדוקות, למודות הווזלין. הזמנתי עוד.

"את בטוחה?" שאל הומר. "כבר הרבה זמן לא שתית ככה."

הנחתי את שתי ידי על הדלפק וצימצמתי מולו עין אחת, והוא מיהר למלא את הכוס עד שפתה. הומר ידע להעריך אנשים כמוני שבאו בקביעות גם בשיא האינתיפאדה, כשחלקי גופות עפו כאן על ימין ועל שמאל.

לאחר כמה דקות של בהייה בוואלס הצבאים נקלטה הבירה בגופי, ויצורים עליזים יצאו במחול משלהם, מחול־בלי־שם. על גבי רפסודות ליליפוטיות הם חתרו בזרם הסמיך.

עכשיו היה זמן להביט מסביב. מאחורי ישבו שניים־שלושה אנשים. כשמיקדתי את עיני, הבחנתי בבחורה נוסח אן שרלי. משהו הצחיק אותה, והיא פרצה בצחוק שנדמה לי פעמוני — כיאה ליתומה הרומנטית. שערה — זנב סוס אדמוני, שנראה ארוך יותר מקומתה — התנופף לו, נוגע לא נוגע ברצפה. היא ישבה בגבה אלי, ובכל זאת הימרתי על כך שיש לה עיני סיגליות, עור בהיר ומנומש, אף סולד וצרות, אם בכלל, של עשירים. היא ישבה בחברת אישה וגבר ופיטפטה איתם בהתלהבות ציפורית. יכולתי לשמוע את ניקוריה: ציף־ציף, הכול טוב בעולמנו. ציף־ציף, הכול מושלם. אז מה אתה עושה הערב? ציף־ציף־ציף.

היצורים העליזים שבגופי לא הספיקו לגמוא מרחק הגון, כי שטיין התפרץ אל הפאב, האהיל על עיניו ותר אחרַי. כשמצא את מבוקשו, ניגש ישר אלי בתנועות המוצקות של גוף עץ האלון שלו.

"הנה שחקן החיזוק שלך," הספקתי לסנן להומר, שהיה עסוק בגריסת קרח. הומר נראה מבוהל ומיד התכופף.

"אז את פה, יִסכָּה! הייתי צריך לתאר לעצמי. בואי, אני אקח אותך הביתה," אמר שטיין והפריד ביני ובין הכוס.

אמרתי, "עזוב אותי." שלחתי יד ולגמתי לגימה גדולה נוספת, נהנית לראות את הדאגה מרוחה לו על הפנים.

הוא אמר, "לא טוב לך אלכוהול. את יודעת שלא טוב לך. בשביל מה? רק היום קמת. בואי, אקח אותך הביתה."

"אני לא חוזרת לשום בית," אמרתי. הוא אחז בכוס שלי ושאג, "הומר!" מאחורי שמעתי את השקט שהשתרר בשיחה הציפורית של האסופית וחבריה. הו, אבונלי, הו, דיאנה, והו, גילברט! מה היא כבר יודעת על צער שהוא מעבר לאהבה נכזבת ומשעולים מוחמצים?

הומר התרומם לעברנו, ושטיין הסתער עליו. "למה אתה נותן לה ככה?" לחש בקול. "למה? אתה הרי יודע... כסף? זה העניין? קח, קח כמה שאתה רוצה." והוא פתח את הארנק שלו, חיטט והעלה מתוכו שטרות.

עיניו של הומר הבריקו. בגלגול אחר ודאי היה עורב. "מספיק," הוא אמר והחזיר לשטיין את השטרות, לא לפני שהביט בהם בעיון ואחז בהם קצת יותר מדי זמן. "אנחנו מדברים פה על ילדה גדולה. בת כמה את בדיוק, קאסיה?" פנה אלי הומר.

לא עניתי לו. "קאסיה" פעם במוחי כמו פצע מודלק.

"לא חשוב. כאן זה לא בית ספר. אנחנו במדינה חופשית. היום יום הולדת למקום שלי. שב, בן אדם, שב, תשתה גם אתה משהו," אמר הומר ומזג לשטיין מ"בלוטית".

שטיין הזיז את הכוס הצידה בתנועה אחת בלומה. אפילו באפלה הרגשתי היטב את הסומק־של־יקים שמציף את פניו. הומר שוב נעלם לעיסוקיו, ואני לגמתי עוד משלי כדי לעורר את היצורים שלי. הם גילו התאוששות קלה.

"לפחות שאת השם שלך יֵדע לומר כמו שצריך," סינן שטיין לעבר הכוס המוסטת ופנה אלי, "את באה?"

הנדתי את ראשי לשלילה, מילאתי את הפה בבירה ושיחקתי בה בלשוני.

שטיין שתק. אילו היה יכול, הוא היה כובל אותי למזחלת וגורר אותי משם. אך הוא הכיר בָּאי־יכולת שלו, ולכן אמר לי בנימת תחינה, "לפחות קחי מפתח, יסכוּ. תלכי למערכת, יש שם משלוח של סלעים למחקר החדש, אבל תוכלי לישון על הדרגש. אל תישארי פה הרבה זמן, אני מבקש ממך."

רציתי לבקש ממנו למצוא לעצמו פרויקט אחר, אבל זה לא היה ערב שנועד לוויכוחים, ושטיין, כמו כל עץ אלון הגון, היה עקשן.

אמרתי, "בסדר. אני אבוא אחר כך, בתנאי שאתה לא תישאר בסביבה ולא תתחבא לי באיזו סמטה." והוא נראה כאילו תפסו אותו בקלקלתו: "אני רק דואג לך, יסכוּ. התקופה הזאת לא תהיה לך קלה, ואני חושב שסבתא שלך היתה רוצה שתמשיכי כמו שהיה עד עכשיו. לא ככה, בלי שליטה."

השטתי מבט על פני החדר. איכשהו נוצר שקט מעיק, כאילו נכפתה תחושת ואקום על החלל שבו נמצאנו.

החזרתי את מבטי לשטיין ואמרתי, "אני בשליטה."

שטיין משך בכתפיו במעין מיזוג של ייאוש וחוסר אונים. הוא התרומם וניסה לנעוץ מבט בעיני: "רק אל תגזימי פה." כשהגיע לפתח הפאב, גוף עץ האלון שלו התנגש בגוף אחר. נשמעו מלמולי סליחה. הגוף האחר התגלה כגבר צעיר שנכנס פנימה, וגם ממרחק הבחנתי שהוא נאה. הוא פסע בתנועות של עץ גומי והתיישב בפינה.

שטיין הבלתי נלאה שירבב את ראשו בפתח ואמר, "כבר נמצא לך מקום, יסכה. אל תדאגי."

דיבורים על מקום עוררו בי חוסר נוחות והחזירו אותי לימי השבעה שהסתיימה זה עתה. סבתוש עוד לא הספיקה להתקרר בקבר, ומילות הקדיש של שטיין, שהתנדב לומר אותן, עדיין היו תלויות באוויר. זה לא מנע מאמי לקום במהלך השבעה פעמיים, לצאת מהבית — אף שהחברה קדישא הזהירוה לבל תעבור את הארבעים אמה — ולהגיע אלי, שעונה על האֵבל, אֲבל יפה ומצוחצחת כדרכה.

ספרתי בנאום שלה שמונה מילות חביבוּת וידעתי שטוב לא יֵצא ממנה.

בכל פעם שאמרה "חביבתי", פיה נפתח במחווה נדיבה ונסגר, לקראת סוף המילה, בחיריק צרפתי. האֵבל התנחל אצלה כמו ענן מעריץ.

ההלוויה היתה יכולה להיות פחות דרמטית מכפי שהיתה וממה שסבתוש רצתה. ומה שהיא רצתה היה ללכת באלגנטיות, לבד, בעזרת שתי רגליה ולא בעזרת זוג פיליפינים שבסוף גם יגנבו לה את הבית.

שליחו של המוות — מי שזה לא יהיה — היה נדיב ומתחשב. הוא ארב לה כשחגרה את החגורה, ומתישהו, בין לולאה לאבזם, חטפה שבץ ומתה במקום.

כשהגעתי הביתה, הייתי, כיאה לנסיבות, מבוהלת מאוד. הזמנתי אמבולנס, והפרמדיק אמר לי שלפי איך שהיא נראית ובלי להתחייב, היא מתה, ושלא אתפוס אותו במילה, כבר שעתיים. ככל הנראה מוות מהיר. "לפחות היא לא סבלה," הוסיף הפרמדיק שענד סטתוסקופ לצווארו כמו רופא ותיק, ולא תיאר לעצמו שבתוכי אני מקללת אותו, ואת השפה המסתייגת שלו וגם את סבתוש שהשאירה אותי לבד.

ההלוויה ממש לא התאימה לרוחה של סבתוש, אבל כשמדובר באישה ללא רוח חיים, למי אכפת.

היינו רק שבעה: ארבעת אנשי החברה קדישא, שטיין, אימא ואני. רק שבעה כי אימא ביקשה ממני לא להודיע על ההלוויה לאף אחד מחבריה של סבתוש במועדון החירשים. "לא כדאי לגרום להם צער, הם בכל זאת אנשים מבוגרים," היא אמרה כשישבנו במטבח ואמדה במבטה את קירות ביתה הפסיכודליים של סבתוש. "עם הצבע הזה," התלוננה בפני כשהציצה במראת היד שלה, "אני נראית כמו כושי סמבו."

בדרך כלל לא הצלחתי לעמוד מול אימא. היה קשה למצוא פרצה בחביבות שלה, לנעוץ בה מסרגה ולפרום אותה בהבעת סיפוק. אבל בהלוויה, רק בשביל סבתוש, עמדתי מעל הקבר וספדתי לה בשפת הסימנים. אימא נראתה מזועזעת. היא הגניבה ללא הרף מבטים לחברה קדישא שנראו די אדישים ולשטיין שהביט בי בריכוז מכובד.

כדי לפצות על המעשה שלי, היא החלה לספוד בקול. אנשי החברה קדישא, שמן הסתם כבר צפו במצעדי אבל רבים, יצאו מאדישותם ונראו מתרשמים מאוד כשאימא המטופחת התיזה דמעות תנין לכל עבר. כשכמעט התחלנו לטבוע בתוך השלוליות שלה, החלו ההספדים, שכללו צעקות ובקשות מסבתוש שתקום לתחייה. אילו סבתוש לא היתה חירשת, היא היתה עושה זאת גם בלי הבקשות שלה, כי עם הצעקות הללו היה אפשר להעיר את המתים, וסבתוש הרי תמיד התנהגה לשכנים בנימוס. ביקשתי מאימא שתנמיך קצת את הקול כי בלאו הכי היא כבר מתה, והחברה קדישא, שנדמו לי כגוש אחד, נזפו בי כשאמרו שהנשמה עדיין תלויה באוויר והיא פעילה לגמרי. הם אמרו את זה בארשת דרמטית ומגוחכת כל כך, שלא התאפקתי ושאלתי אם עכשיו היא כבר שומעת, ואימא נתנה בי מבט מלוכסן מלא בדמעות תלויות ועגולות כפנינים ואמרה: אויש, יסכה, באמת.

*

כן, שליחו של המוות היה נדיב ומתחשב.

כמה שנים קודם לכן, בערך כשהתחלתי לעבוד ב"מינרל", סבתוש השביעה אותי שלא אתן לה להיות סיעודית. הכלל היה "עד לטיטולים". ברגע שטיטולים היו נכנסים לחיינו, הייתי, על פי ההשבעה, מוכרחה לתת לה את כדורי הציאניד שהשגתי מחבר, שלמד איתי בשנה הראשונה ואחר כך המשיך לרוקחות.

הדבר הכמעט אחרון שרציתי לעשות היה לעבור על הדיבר השישי, אבל לא היתה לי ברֵרה. כשסבתוש רצתה, היא היתה מסוגלת להשמיע איומים פלסטיים מפורטים שנפלו על אוזני הכרויות ועל אוזניה הערלות.

הדבר האחרון, אגב, שרציתי לעשות היה לחיות במחיצת אימא ותמרוקיה.

אף שהאבל היה פרוש יפה על אימא, הורתי לא ממש התאבלה על סבתוש. הן מעולם לא היו ביחסים טובים.

אימא, כמובן, לעולם לא תודה בכך, אבל אני חושדת שהסיבה נעוצה בחירשותה של סבתוש. והרי אימא — מורה לריקוד וספורטאית מצטיינת, שבאוסף שלה כמה וכמה גביעי מרתון מוזהבים — היא קודם כול אישה "של גוף", של מושלמות פיזית עד לפרטים

הקטנים, וחירשות, מן הסתם, היתה רבב בקורות החיים שלה.

וסבתוש הרי היתה בדיוק מה שאימא לא: היא לא היתה אסופה, ותמיד נראתה כחלק מהבגדים הרחבים והנוחים שלה, בכתפיים שמוטות ובהליכה די מדשדשת. היא מעולם לא חשבה על השיער כמשהו שיש לצבוע, וגם לא אמרה שהיא הרוויחה את הקמטים שלה ביושר, כמו שזקנות מטופחות מאוד נוהגות לומר. הם, הקמטים או השערות הכסופות, פשוט היו שם כי הם צריכים להיות שם, כמו שמערכת הכוכבים נמצאת בשמים, ואיפשהו במרכזה ממוקם כוכב הצפון.

את אימא, לעומת זאת, אי אפשר לתפוס בבגדים מרושלים או בשיער לא מוחלק. אימא שלי חתיכה, כי באופן קונקרטי כולה עשויה חתיכות־חתיכות, מעשה ידיו של דוקטור חתכני האהוב עליה כל כך.

גופה הוא מעין מכון כושר קטן המורכב מאוסף מרהיב ומתוח של שרירים אלכסוניים וטבעתיים: שלוש מאות כפיפות בטן ביום, ריצה יומית של חמישה קילומטרים, ואין־סוף שיעורי מחול. טוב שהיא נוהגת לעשות גם יוגה, אחרת השרירים שלה לעולם לא היו זוכים להרפיה, כי גם מעט השומן שנמצא בגופה אחוז טרנס. חוץ ממכון כושר, משמש ביתה מכון יופי וארסנל כנגד הקמטים המרושעים שיעזו — שרק יעזו — לחרוץ את פניה. אין־ספור קרמים שנקנו בתשלומים ממלאים את ביתה: קרם יום, קרם לילה, קרם של פת שחרית וקרם לשעות הדמדומים המיוחדות, הנודעות כזמן החלפת משמרות בין קמטי היום לקמטי הלילה. מדובר במלחמה של ממש, שבה יוצאים החיילים מבסיסי האבוקדו, המים, החוחובה והאובליפיחה, וכנראה לעולם לא ישובו לגבולם.

פעם, כשביזבזה את הכסף של סבתוש על עוד קרם חדשני שעלה כמו בית, משהו על בסיס קליפות בננה, אם אני לא טועה, סבתוש, שלא כמנהגה, סימנה מולי בחשאי, "משחה על בסיס טמטום", בעוד אימא משבחת באוזנינו את מעלותיהם של אנזימי הבננות המצעירים את עור הפנים.

שתינו, סבתוש ואני, היינו מוותרות בלב חפץ על המידע הקוסמטי הזה, את מי זה מעניין בכלל, אבל אימא טרחה להגיע אלינו אחת לכמה שבועות כדי להשוויץ בחזה/סנטר/קו לסת משופצים ולהוכיח לנו שאחרי הכול, יש משהו מושלם בעולם המחורבן הזה.

היא מעולם לא באה בידיים ריקות. תמיד העניקה לסבתוש קרם שפג תוקפו או כזה שכבר היה מיושן לשיטתה, ובזה קיימה את מצוות כיבוד הורים. לאחר כמה דקות היתה אימא מתנועעת על הכיסא. זו היתה תגובת אי־נוחות לחירשות של סבתוש. היא הכירה, כמובן, את שפת הסימנים, אבל מיעטה להשתמש בה. התנועות המוגזמות גרמו לה מבוכה איומה.

גם לי היא הציקה. בתקופת הביניים הרעה, בין לכתו של אבא לבין המעבר שלי לבית של סבתוש, לא הפסקתי לאכול. במקום ארוחות בוקר אימא הגישה נגדי כתב אישום שכלל, לדבריה, את ההתנהגות המשוגעת שלי, האי־סימטריות של פני הלב שלי, הגומה החמקמקה בסנטרי וירכי המתרחבות. "אם תמשיכי ככה, תגמרי בתור אלת הפריון במוזיאון ישראל," הזהירה אותי.

בשבתות, כשהלכנו לאכול אצל סבתוש וסבא — שכבר נחלש מאוד מהסוכרת — היא היתה שולחת בי מבטי אזהרה לבל אגע במשהו. וסבתוש היתה מגניבה אלי דובשנית או שתיים וקורצת אלי מעל השולחן.

שנים רבות היתה אימא מנויה על "ווג" ו"לאישה". לא כדי להשוות ירכיים ולהוריק מקנאה, אלא כדי לתור אחר פגמים. אימא היתה מזדקפת בשמחה ואומרת: "האגודל שלה, ראית איזה אגודל ענקי? כדור אפשר לבעוט בו." או: "תראה את הנחיר הימני. מה היא חושבת לעצמה, שעם נחיר כזה מסתערים על שער?"

את השאלות הרטוריות האלו הפנתה לאבא שהיה עסוק במשהו: משחק איתי מונופול על השטיח — הוא אהב מונופול — מתקן מדף או מעיין בספר. אני לא זוכרת אם קם ממקומו כדי לחבק את מותניה וללחוש לתוך שערה שהיא האישה הכי מושלמת בחייו, או מילמל לעצמו "פטפוטי נשים", או, כמו שהייתי רוצה לדמיין, עיווה את פניו במיאוס בגלל ריח הפרמננט שנדף משערה. אי אפשר לאנוס את הזיכרון, אם כי ניסיתי. כבר ניסיתי.

+

פרט לשתי הגיחות של אימא אל הבית של סבתוש, שהיה במקרה הבית שבו התגוררתי, היא שלחה גם את החבר התורן שלה כדי לרכך את הקרקע. אלא שכבעלת ניסיון כלשהו בקרקעות, מצאתי שהוא לא מספק. הוא נראה צעיר ממנה בהרבה, כמו שאר חבריה למשכב, והציג את עצמו בשם שמיד פרח מזיכרוני.

"איזו אימא מיוחדת יש לך," אמר בעיניים מצועפות. "אישה בלי גיל." לא אמרתי לו ששרירי התאומים ושרירי הסובך עובדים קשה כדי לשאת את אי־גילה בגאון.

ואז, לאחר עוד כמה מחמאות מפוקפקות, הוא הגיע לעניין שלשמו בא והציע לי לסייד את הבית. הייתי חלושה מכדי למקד בו מבט זועם, ובמקום זה פלטתי, "לסייד?"

"קצת, להכניס פה אווירה נקייה ולבנה. אימא שלך ביקשה שאעזור לך," אמר דני/יוסי/משה/עוזי.

חרקתי שיניים. "אני לא רוצה פה אווירה נקייה ולבנה," אמרתי בזמן שהסיע את מבטו מקיר לקיר.

"טוב, אני ניסיתי," אמר והלך, חפוי ראש על כך ששליחותו לא צלחה.

אחר כך, לאחר העלייה לקבר וגמגום הקדיש וכל זה, אימא באה — כולה מקרקשת ומקשקשת צמידים ומאופרת טיפ־טופ, כאילו אני איזה סרסור שמחפש עובדת.

היא ביקשה לשתות משהו חם. הגשתי לה קפה. כדורי הציאניד שאירגנתי לסבתוש נחו לא הרחק משם, כי היא אמרה שזה מרגיע אותה להביט בהם — ומחשבה דיגדגה אותי שהנה, רק אמתח אצבעות ואשמוט ככה, כאילו בבלי דעת, היישר לתוך הספל. הקפה יבעבע מעט, יילגם, וזהו, חסל סדר חביבות בעולם.

הגשתי לה את הספל והמתקתי לה עם שני סוכרזית, כמו שהיא אוהבת.

"את יודעת, סבתא אהבה אותך מאוד," אמרה אימא. ספרתי בלב עד שלוש, והיא הוסיפה, "אבל, חביבתי, אנחנו צריכות לדבר גלויות."

שתקתי.

"אני לא מסוגלת לעמוד בשכר הדירה. לפני חודש רוּבן העלה לי אותו שוב, כאילו שאני גרה בטלביה מינימום."

הוספתי לשתוק. היא אמרה, "ובלי קשר, החלטתי לחזור לחיות כאן כמשפחה." היא הוציאה מראה קטנה מהתיק והתחילה לסדר את השיער. אחר כך הצטחקה: "אימא שלי לא היתה רוצה שאגור ברחוב."

הרצתי במוחי את המילים "לחיות" ו"כמשפחה", ולב הסלע שלי החל להתפורר. אלא שהיא תפסה את עצמה בזמן והוסיפה, "כמובן, זו דירה קטנה מאוד, שני חדרים בסך הכול. את מסתדרנית, אבל אני," וכאן החוותה בידה על עצמה בתנועה רחבה כאומרת, "מה אשמתי שאני כזו".

"אז אולי אחת מאיתנו תצטרך לוותר," היא שוב הצטחקה ישר בפנים ההמומות שלי. כל החביבות ששזרה בשיחות המבוא שלה לא הכינה אותי לרגע הזה.

"אה, ויסכה, אם את מחליטה לעזוב, את יכולה לקחת את הספרים. לי אין מה לעשות בהם."

כחכוח נשמע לידי והחזיר אותי למציאות. שם, במציאות, מול הבר שריקד מולי, הייתי צריכה לחשוב על העתיד שלי, אבל הוא היה מעורפל מדי. ואם מזכירים עתיד, לעומתי אפילו לשני הצבאים

שעל הערק יש יותר עתיד; הם יכלו לפנות לג'וני ווקר הסמוך

ולהכניס אותו כשותף לעסק שלהם. הסטתי בכוח את מבטי מהוויסקי.

הכחכוח היה שייך לגבר הנאה מהפינה. הוא נעמד על ידי והזמין מהומר בירה. אחר כך נעץ בי מבט ופילס את דרכו בחזרה למקומו.

"תמיד בירה," רטן הומר.

"קבוע?" שאלתי.

"אם היית מגיעה לכאן כמו פעם, היית יודעת. הוא מסתובב בכיכר ציון. טיפוס די מפוקפק, אם תשאלי אותי," אמר הומר.

הצצתי לעבר הגבר. הוא לגם מכוסו בתנועות אטיות ורשם משהו על דף. "מה כל כך מפוקפק בו?"

"הוא קונה אלכוהול לילדים. חושב שאף אחד לא רואה אותו. והם, הם מתים עליו." הומר הבריק גביע והניח אותו במתלה.

"למה שהוא יקנה להם?" תהיתי.

"הוא אוסף אותם. אנא עארף למה," אמר הומר.

"אתה יכול לא למכור לו," אמרתי, מביטה בעין אחת בקרקעית הריקה של הכוס.

"עסקים זה עסקים," אמר הומר בארשת צדקנית. "אני לא יכול לתקן את העולם."

"לא. אבל לפחות אל תיתן יד לקלקל אותו. עכשיו, תן לי קצת ויסקי," אמרתי.

הומר הביט מעל הראש שלי, לכיוון הפתח, ואמר, "לא."

"תן."

"לא, אני לא מסתבך עם גיאולוגים. ראית איך הוא כעס. כעס לא עושה טוב לאנרגיות של הפאב שלי."

"אני משלמת," אמרתי.

"על ויסקי?" הומר נראה ספקן.

"כן."

"קודם תשלמי," אמר. הצצתי אל השולחן של אן שרלי.

"בכלל לא אכפת לך אם אני אשתה או לא," אמרתי בקול נמוך. "אתה פשוט מאוהב בכסף."

"הוא צודק. לא טוב לך אלכוהול. תראי איך את עצבנית," אמר הומר שלא לעניין.

"אני אשלם לך מחר. תן!" אמרתי. הומר הניד בראשו לשלילה והוסיף: "הוא כבר היה פה כמה פעמים. אין לי כוח להטפות שלו. את רוצה, קחי בירה ותפסיקי להסתכל עלי ככה, קאסיה."

"יסכה, בפעם האלף," אמרתי והעפתי מבט נוסף לעבר החלל. הגבר הנאה הוסיף לכתוב. אן שרלי וחבריה הביטו בי, ותחושת עלבון שטפה אותי באחת.

"את לא מצפה שאזכור שם כזה מסובך," הוא אמר.

אמרתי: "לא, אבל אם אנחנו מכירים מספיק בשביל לריב על ויסקי, אז לזכור את השם הנכון שלי זה לא מסובך כל כך."

"עסקה," רטן הומר. "איזה שם זה בכלל."

"אתה מביא או לא?" שאלתי למרות תחושת העלבון. הייתי מוכרחה לרופף את לפיתתו של המתג. התרה קטנה. מה כבר יכול להיות.

"אמרתי לך..." הוא לא סיים את המשפט.

"ויסקי בבקשה. עם קוביית קרח מרוסקת." הקול נעמד בסמוך אלי ומשך הברות לאט, כאילו היו רתומות למושכות. אצבעו כיוונה לג'וני ווקר שישב בחברת הערק. הומר הניד בראשו בתנועה מתורגלת ואמר: "אני אגיש לך, אתה יכול לשבת." ליחלחתי את שפתי.

"אין צורך," ענה הגבר והוסיף לעמוד לידי. הוא הרכין אלי את ראשו במבט מרוכז, כאילו רק אני נמצאתי שם, וכשהומר הניח את הכוס על הדלפק, הוא הסיט אותה לעברי בלי להביט בה, זרק שטר היישר לתוך ידו של הומר והלך למקומו בצעד גמיש.

הבטתי בהומר. הוא נראה משועשע. "אתה אמרת לו?" חקרתי.

"אמרתי מה?"

"הוויסקי. ככה בדיוק אני שותה אותו."

הומר משך בכתפיו. "הפעם אין לזה קשר אלי." והוא צלל אל מתחת לדלפק.

רציתי ללגום את הוויסקי בבת אחת, לשפוך אותו היישר אל קרבי, שיחליד את המתג. שיאכּל אותו. שעצמי יבצבץ כבר. כרכתי את אצבעותי סביב הכוס, אך היתה ציפייה דרוכה באוויר והיא עצרה אותי. אן שרלי וחבריה הטו אלי ראש משולחנם המוגבה. הצגה הם רצו, מחזה שימרוט את הנוצות שעל מעטה חייהם.

לקחתי את הכוס וניגשתי אל הפינה שבה הוא ישב. הוא היה שקוע בנייר שלפניו, ולא נשא אלי את עיניו.

הנחתי את הכוס על השולחן. "אז מה, גם אני איזה ילד שצריך לקנות לו שתייה?" שאלתי.

הוא קיפל את הנייר ותחב אותו לכיס החולצה שלו. אחר כך הביט בי במבט ישר ועמוק.

"צריך?" הוא שאל. הצלחתי איכשהו לשרטט רישום קלוש מתווי גופו. גם הטשטוש לא גרע מיופיים.

הוא התרומם ונעמד על ידי. גבוה ממני, הרכין אלי את ראשו והוסיף לנעוץ בי מבט. מאחור המבטים של חבורת אן שרלי קדחו לי חור בגב, והייתי מודעת פתאום לנשימותי. הוא הסיט כיסא למעני והמתין שאתיישב. כינסתי לתוך המושב את איברי שחלשו, כשכל תנועה מתנועותי נצפית ונסקרת בעיניו. גל של רִגשה שטף אותי. פתאום פחדתי להתרופף. הצצתי לתוכי. עצמי היה רתום היטב למתג.

ג'וני ווקר געש בעמקי הכוס והבזיק אלי את האור הדלוח ששרר בפאב.

"אני לא עושה שום דבר כי צריך. את רוצה או צריכה לשתות?" שאל והורה במבטו על הוויסקי. יכולתי להרגיש במלחמה בין העצמי למתג. המתג התרומם והפך לשוט דק ומחודד. איזה סיכוי הוא הותיר לעצמי?

הוא שלף "לאקי סטרייק", הסוג שסבתוש עישנה, סכך בידו על הסיגריה שכבר היתה נעוצה בזווית פי והדליק אותה. כשסכך ככה, פחתה אחיזתו של המתג. הייתי מונחת בתוך מעגל חשמלי שאין לו סוף.

הוא הצית גם לעצמו ופלט את העשן לאט.

"אז זה מה שהוא סיפר לך? שאני מפתה קטינים?" הוא שאל־קבע. מהמילה פיתוי ניגר משהו מלוכלך.

שתקתי. בתוכי תהיתי "מה אם". מה אם אשתה לגימה קטנה? מה אם פעם אחת? מה אם כוס אחת?

"זה לא מה שאתה עושה?" שאלתי, מרהיבה עוז.

הוא השיט את מבטו בחלל והחזיר אותו אלי. מבט שואב מאוד. מרוכז. "כל אחד מכיר רק את השפה שלו. היא, למשל, לא תבין," אמר והורה במבטו אל אן שרלי. "בסולם האלכוהול זו אישה של ליקר. הכול מתוק אצלה. אם תגרדי, לא תבצבץ שכבה נוספת. בלי מפלסים. הכול גלוי."

הוא לגם מהכוס שלפניו.

האיש הזה בעצם דיבר עלי. הוא הבחין במפלסים שלי. אן שרלי היתה טיפוס של ליקר. אני הייתי טיפוס של ויסקי. מר־מעניין.

"לקטנים האלו אין מסננים. בכל רגע הם עלולים ליפול לידי נרקומנים או סרסורים. אלו ילדים שלא נגעו בהם מעולם." בבת אחת הסיע את ידו והניח אותה על ידי. נרתעתי מפני תחושת החום שבקעה מכף ידו ואפפה אותי.

"סליחה, אני לא..." הוא חייך בפליאה, והבחנתי שמעיניו עפים ניצוצות צהובים כמו בעת ריתוך.

בתגובה התקשחתי ומשכתי אלי את הכוס. הבטתי פנימה. עצמי רועד ניבט אלי. לא התחשק לי לקפוץ אליו ראש. אצבעותיו של הזר היו לא הרחק משם. הרמתי את עיני אל מבטו. הוא קדח וקדח בי. לא הצלחתי לזהות את צבע עיניו.

"אלו ילדים שלא נגעו בהם," חזר ואמר. אצבעותיו התרחקו מידי ונפרשו על השולחן. נטלתי את הכוס ולגמתי לגימה ארוכה.

"והאלכוהול עוזר להם?" המילים לעו בפי. תרתי אחר עצמי. המתג עדיין היה במקומו. יכולתי להדק. יכולתי להתיר.

"זו השפה היחידה שהם מבינים, וזו השפה שאני מדבר איתם בשביל שיקבלו אוכל ומיטה חמה. אני, לפחות, לא מתפרנס משכרות של מבוגרים."

לגמתי לגימה נוספת, קטנה. השיכרון נסך בי נעימות. ידעתי שבבוקר אשלם את המחיר, והמחיר, במקרה שלי, יהיה גבוה. אבל הבוקר היה רחוק־רחוק, מעבר להר.

"אז מה זה בירה בשביל ילד שלא נגעו בו," אמר והרים את ידו. נדרכתי. הוא לא זז. אבל ראיתי שקלט את דריכותי אף שניסיתי להסוות אותה.

אחר כך העיף מבט בכוס שלי ושאל: "תרצי, יסכה, שאזמין לך עוד משקה?" את השם שלי הוא אמר בהגייה מושלמת, כמעין תפילה שגרמה ללב שלי להחסיר כמה פעימות ואחר כך להשיב אותן.

הנעתי את ראשי. המתג שט אבוד בחלל.

"זה שם שלא הרבה מכירים," אמרתי.

"אני לא שייך להרבה. זה שם מיוחד במינו," אמר והלך לכיוון הבר. ברקע החל להתנגן השיר האהוב עלי, "swing low, sweet chariot", בגרסתה הקצבית של אטה ג'יימס. אטה ליטפה את האוויר בקולה. זה לא היה זמן מתאים כל כך לְשיר על בית. עיני התלחלחו. כשחזר, ובידיו שתי כוסות משקה, השיר הוסיף להתנגן.

"אז איפה הילדים נמצאים?" שאלתי לאחר שהשיר נגמר.

"בחווה במדבר," ענה.

הג'וני ווקר התפשט לי בכל הגוף, כבר לא בגלים, אלא במכות קטנות.

"במדבר?" שאלתי.

"מקום לא מוכר. די נידח. אבל אני העדפתי לתת לקטנים שלי טבע ומרחבים מאשר לצופף אותם בעיר," הוא אמר, ורפיון של ממש התפשט בתוכי כשאמר "הקטנים שלי".

"ואת," הוא שאל. "את גרה בירושלים?"

"כן," אמרתי. "פחות או יותר."

"פחות או יותר זה תמיד פחות," אמר והוסיף, "אז את ודאי מבינה שלא לכל אחד יש פתרון דיור מוצלח." הוא עצר לרגע ונעץ את עיניו בעיני. "כן, אני רואה שאת מבינה היטב. אין בך שקט, אבל יש בך רצון לשקט. אני לקחתי את הקטנים שלי למקום הכי שקט שיש. למדבר."

"מדבר יהודה?" שאלתי. הוא הינהן והוסיף בטון חמור, "מעטים יודעים על המקום שלנו."

רציתי להחליק את מצחו מהחומרה שחרשה בו תלמים. אמרתי: "אני דווקא אוהבת את המדבר."

"אוהבת? קל לאהוב את המדבר מרחוק," אמר, "קשה להכיר אותו ולחיות בו מקרוב. כבר חודשים ארוכים אני נמצא בתל עסול, ועדיין לא הצלחתי לחדור אליו, להכיר אותו."

הפה שלי יבַש לחלוטין. "תל עסול?" חרקתי.

הוא הביט בי, ובבת אחת הרחיק את עצמו. "עכשיו אני מוכרח לחזור לקטנים." התרכזתי באצבעותיו. הן תפסו מעיל. הן תחבו חפיסה לכיס. הוא צעד לעבר הומר והניח כסף על הדלפק.

"לך צריך לומר תודה," שמעתי אותו אומר. "בלי מקומות כאלו איך היינו מתנחמים קצת?"

ואז, ממש לפני שיצא, הוא הסתובב אלי ונעל את מבטו בשלי, מתעלם מכל הנוכחים: "להתראות, יסכה. שמרי על עצמך. יש לך שם יפה. נדיר."

רק לאחר שיצא, שמתי לב לחיוך שהיה מרוח על הפנים שלי. התנודדתי לעבר הומר והתיישבתי על הבר ששוב היה לא מאויש.

"נדיב היום," אמר הומר וגרף את המטבעות. במחווה של מצב רוח טוב הוא מזג כוס קטנה של בירה והניח אותה לפני. פיזמתי לעצמי, "Coming to carry me home," ומרחתי חיוך נוסף. אם מישהו היה מעיף בי מבט, הוא היה חושב שזהו, מן הסתם, עוד אחד מהחיוכים הדביליים המצויים של תופעת השכרות.

אבל לא חייכתי מתוך שכרות. עדיין לא.

טבלתי את אצבעותי בקצף הקטיפה של הבירה והעברתי בוהן קצפית על שפתי.

"תל עסול," לאטתי והעריתי לקרבי את כל מה שנותר מהבירה. אחר כך יצאתי משם. שום שטיין לא עקב אחרי.

סלונה מחלקת 30 עותקים של "קצה" לקוראות הראשונות שימלאו את הטופס:

על מנת לקבל את ההטבה, כמה פרטים בבקשה




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה