קצב, בוא נתחלף ואני אכנס לכלא במקומך

לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית אין סל שיקום, אין גוף שיקלוט אותם, ידאג לצרכים הבסיסיים, יטפל, ישקם ויחזיר למעגל החברתי. אני מעדיפה את הכלא שלך מאשר את המציאות שלי

04/08/2016
בלוג אורח קבלו עדכונים מבלוג אורח
  • בדואר
  • RSS

עד היום, במשך השנים האחרונות, עקבתי בדריכות אחרי כל מבזק כתב אישום, משפט, גזר דין, נכנס לכלא, חנינה, ועדת שחרורים, שחרור מוקדם ועוד ועוד… אינספור ידיעות בתקשורת, שכל פעם שזעקו בקולי קולות, הציפו אצלי דברים, ריסקו מחדש והשביתו אותי.

היום, מתוך מצוקה ענקית וחולשה פיזית, כבר לא היה בי מקום לכעס. לא מצאתי כוחות ולא היה איכפת לי אם יוחלט לשחרר אותו, את משה קצב. כל מה שרציתי זה שהוא יפנה את המקום שלו בכלא כבר כדי שאכנס לשם אני במקומו.

אני, איתי, בוא נתחלף, קצב. זו אני מולך מהעבר השני של הסורג והבריח. זה כל מה שמפריד בינינו. הכלא שלך הוא החופש שלי, והחופש שלך הוא הכלא שלי, זה לא משנה מאיזה צד של מוטות הברזל כל אחד מאיתנו יעמוד.

יש לך שם את כל מה שאני זקוקה לו נואשות כרגע, ואתה עוד רוצה לצאת. אין לך ולו קורט של הבנה מה באמת קורה פה במציאות ה”משוחררת” והמאתגרת הזו ומה זה מצב נפשי קשה.

אני רוצה להיות שם, בכלא שלך, רק כדי לא לדעת שבעיקרון הבית שלי אמור להיות עכשיו ברחוב, שהמטפלים שלי בפועל זה עוד בקבוק אלכוהול והסכין שהשאירה בי אתמול עוד צלקת של זיכרון. שהמחשבות על איך אני מחדש עושה כסף במכה כדי שמישהו יטפל בי או אפילו ידבר איתי, יחזיק יד, יחבק, ישמור עלי שלא אהיה לבד, מתנגשות עם המחשבה שפעם אחרונה שזה קרה הוא זרק לי כמה מאות שקלים על המיטה ואמר: “תודה על מה שהיה פה עכשיו”, ועם השטרות האלו זכיתי לעוד יום.

אין אצלי סדר יום כמו אצלך, קצב, אין שגרת חיים. יש תקופות שהן שגרה, תקופות בהן אני מרותקת לפינה קטנה במיטה, מכוסה בשמיכה מגנה. לולא תמיכה בסיסית גם לא היה לי איפה לשים ראש בלילה. אני רוצה את הכלא, את החיים האלו שם מאשר את המציאות שלי. נכון, אף אחד לא רוצה שיכלאו אותו, כולנו זקוקים לחופש, אבל כשאין ברירה ואין את החופש והגוף כלוא, אז לפחות לאשפז אותו מאחורי הסורגים הנכונים. לפחות בכלא היו מזמינים רופא שיטפל בי, דואגים שאוכל כמו שצריך, אפילו היו לוקחים אותי לטיול בגינה שם עם כולם, עם בני האדם האלו שאני פוחדת מהם. היו מאפשרים לי טיפול, מטפלת, עו”ס, לימודים, פעילויות, עבודה. אפילו מציבים מי שישגיח כשהמצב הנפשי קשה.

הייתי מוותרת על כלא אם היה מקום אחר חוץ מלחיות את הרחוב והסודות הגלויים שהוא נושא עימו. אבל אין מקום כזה אז אני רוצה להיות בכלא הזה שלך כדי שידאגו לי שם, ואני רוצה יום אחד, וכמה שיותר מהר, לצאת מהכלא הזה שלך כדי שאזכה בתוכנית שיקום.

היום לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית אין אפילו סל שיקום, אין גוף שיקלוט אותם, ידאג לצרכים הבסיסיים, יטפל, ישקם ויחזיר למעגל החברתי. ואם יש מקומות כאלו, אז יוצא שהם ברירת מחדל. אני רואה את הנשים האלו נשלחות למרכזי אשפוז פסיכיאטריים במקום לשיקום ראוי לתוצר שהן מתוך הפגיעה המינית הקשה. ושם, קצב, שם יש גם סוהרים אבל הם אלימים פיזית ומילולית. ושם, קצב, שם גם קושרים למיטה בחדר מבודד. ושם, ושם גם אונסים נאנסות.

אין את זה אצלך בכלא, נכון קצב? אף אחד לא פוגע בך אפילו שאתה זה שפגעת, נכון? כי בנו כן, כמעט לכל מקום שנפנה לקבל סיוע שהוא עוטף, ניפגע מחדש. אז בוא נתחלף, כי כבר הציעו לי אשפוז פסיכיאטרי במקום טיפול ממוקד בפגיעה הממושכת שחוויתי, אפילו הציעו להתאשפז במרכז לגמילה מאלכוהול ומזנות. הציעו הכל, כל מה שאני לא במקור, כל מה שנהייתי שהוא תוצר של הפגיעה, כל מה שהוא לא הבעיה השורשית. ועכשיו, היום, נדחתה הבקשה שלך לצאת מהכלא ואני כ”כ מקנאה. לא איכפת לי להיות לבד במקום סגור אם לא יפגעו בי שם, יספקו לי את הצרכים הבסיסיים, ידאגו לשקם אותי. תזכור שזה רק לטובתך, כי את העונש האמיתי שמגיע לאנשים מסוגך אי אפשר לבצע פה לצערנו. תבין איך זכית כי יש מי שדואג לך ומשגיח, אפילו שאתה מבודד מהעולם. גם ככה המציאות הזו מביאה איתה סיפורים קשים כל רגע ועדיף לך לא להיות מעודכן. ובינתיים, אני אשאר בכלא שלי, אנסה להילחם לעזרה. בינתיים, עד הפעם הבאה שהתקשורת תהדהד את שמך.




מיטב הכתבות והבלוגים של סלונה: בסלולרי שלך | במייל שלך

בחזרה למעלה